אני עוברת בספר הטלפונים שלי בפלאפון ואני רואה את המספר שלך.
כנראה עדיין לא התגברתי עלייך.
כנראה עוד לא יצאת לי מהראש.
אני זוכרת איך תמיד היית מעודד אותי.
היית אומר לי "תצחקי, תצחקי עד שיכאב, ותבכי, תבכי עד שיפסיק
לכאוב", איך היית מחבק אותי ומנשק לי את המצח ואומר שהכל יהיה
בסדר.
אם היית יודע כמה, כמה אני אוהבת אותך.
אני זוכרת שיום אחד כשבאת אליי ושמענו מוסיקה, התחלנו לדבר על
אהבות. אהבות נכזבות, אהבות ראשונות.
ישבנו ביחד על המיטה וחצי ודיברנו במשך שעות.
התחיל שיר אהבה איטי כזה ששנינו מאוד אהבנו.
הסתכלתי עליך ואמרתי לעצמי כמה אני רוצה להיות איתך, אבל
בעיניך אני רק ידידה הכי טובה שלך.
כמו אחותך.
ואז אמרת לי על הנשיקה הראשונה שלך, אמרת לי שזה היה כששמעת את
השיר הזה.
בגלל זה אתה כ"כ אוהב אותו.
ואז הפסקת לדבר, ואני גם כן לא אמרתי כלום.
הסתכלנו אחד על השני בעיניים והתחלת להתקרב לכיוון שלי,
השפתיים שלך נגעו בשלי והרגשתי איך הלב שלי מתהפך למליון
כיוונים שונים. אחרי הנשיקה הזאת היה קצת מביך לדבר, וכמעט לא
אמרנו כלום, עד שסוף סוף נשמת עמוק ואמרת לי  "אמ...אני מצטער,
פשוט רציתי לנשק אותך... אבל אני רוצה להשאיר את הדברים ככה,
אנלא רוצה להרוס את מה שכבר יש לנו".
ידידות התכוונת.
הנהנתי בראשי, כאילו הייתה לי עוד ברירה...
מאותו רגע ואילך לא רציתי להיות ידידה שלך יותר, רציתי להיות
משהו אחר, משהו הרבה יותר חזק מזה.
וככה זה עד היום.
אבל אתה כנראה לעולם לא תדע.