[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אליס צ'יינס
/
הצ'לו של דמייאן

הכל היה רדום עד קיץ 82', הקיץ בו פסע בגאון השותף שלי דמייאן
אל תוך חדר המגורים שלנו, נושא צ'לו ענק יפייפה. הדקות התארכו
לשעות ולימים של האזנה שקטה תוך כדי שרבוט חצאי מאמרים. גרתי
אז בכארמל, עוד עיירה וואספית שקטה בקליפורניה. מהחלון נשקף
נוף ירוק עד דמעות של אלוני ענק, והשותף האקסנטרי שלי היה עסוק
בבהייה מול כן הציור החלק שלו. עוד זכורות לי החבטות הקצובות
של ראשו בקיר, תוך כדי דיווחי סי.אן.אן על המצור בביירות ומספר
האבדות ההולך וגובר של חיילנו. אותה המלחמה לימדה אותי,
כשהגדרתי את עצמי עד אז כפוסט-יהודיה וסמי אינטלקטואלית, דבר
או שניים על החיים בגטו זכוכית מהודר מוקף ירוק עד, כשבעצם הכל
מסביב רק מצהיב ונסדק. עברו חמש שנים מאז הפעם האחרונה שפסעתי
על אדמת הקודש ספוגת הדם של השכונה החמימה שלי בירושלים,
ותחושה לא מוכרת של החמצה והקלה נשטפה דרכי כל פעם שעוד מטוס
של חיל האויר השמיד מוצב סורי. ובינתיים, צלילי המיתר העדינים
הטיבו את שעות הלילה המהורהרות שלי. יכלתי להשבע שהאויר בדירה
היה עשיר יותר בחמצן מאז, וזו המחשבה המנחמת אותה נשאתי מדי
יום איתי לעבודה המשמימה באותו עיתון רדיקלי זניח. המערכת היתה
ממוקמת בכניסה האחורית לבניין שנבנה בראשית שנות השישים, ואין
לי ספק שמאז לא נעשה מאמץ קל וקלים לשמר אותו. בקומה השלישית
קידם את פניי ריח חזק של מריחואנה וספריי לשיער, מחאה גלוייה
ותאווה שקטה. העורכת ג'רי, בשיער קצוץ אדום ומבטא קוקני מזעזע,
נהגה להנחית על השולחן שלי משימות כמו- "תעבדי על העניין של
הקיצוצים בתקציב הרווחה של אגודת התמיכה בנפגעי אונס. עד יום
שבת בשלוש, אפילו שאת יהודיה". רייגן, הנשיא דאז, ביצע שורה של
צמצומים מחרידים בהיקפם בתקציב הרווחה, ונדמה היה באותם הימים
שזה הנושא היחיד ששווה את הדיו ואת הנייר הדפסה הזול. השולחן
שלי היה ערמה ענקית של כתבות לא ערוכות, כמה מכתבים מהחבר
הנוכחי שלי (שבקרוב עתיד להיות הלשעבר שלי)  ולק ירוק
לציפורניים. אייטיז. טלפון בהול קטע את מחשבותיי.
"הלו, ג'יין?"
"נוכחת. מי זה בבקשה?"
"את לא יודעת מי אני בדיוק. אני מארגן עצרת מחאה כנגד סגירת
מרכזי התמיכה של ההומוסקסואלים. השחקן הדפוק הזה, חושב שאם סבל
את המזדיינים בתחת של הוליווד, מותר לו לסגור את הברז
לאחרים".
"אני מניחה שזה שווה אייטם. בשם איזה ארגון אתה?"
"סתם אזרח מודאג. קוראים לי רופרט ואת כבר תזהי אותי. אני אהיה
הסטרייט היחיד שם"
ניתוק מהדהד. היום, במחשבה לאחור, אני בהחלט יכולה להגיד שהבן
אדם צדק- היחידים שהגיעו באותם השנים להפגנות בעלות אופי מגדרי
היו הקווירים, והעיתונים היחידים שהעניקו לזה כיסוי היו
הרדיקליים ביותר. דהיינו, אני. רוב החברים שלי היו באותה
התקופה בוהמיינים חריגים, והערבים שלנו היו מורכבים בבהייה
במשוררים מלהגים בבתי קפה אפלוליים ובתמונות אבסטרקטיות שנתלו
הפוך, ועוד קראו לזה אומנות.
הגעתי כל לילה הביתה, מותשת ומסריחה מקפה גרוע, אל תוך הבועה
המנותקת שלי ושל דמייאן. הוא נהג לתלות בי זוג עיניים מביכות
בשקיפותן כל פעם שפסעתי בעד הדלת, ללחוש "my hazy Jane",
ולחזור להתלבט מה לצייר. הגשם הקליפורני התדפק בעד החלון,
וארטי, החבר הליברלי המסוקס שלי, השתמש בכרטיס האשראי שלו כדי
לפרוץ את הדלת ולהכנס. כשהוא ראה אותי שוכבת על הספה, קוראת
פרוזה ניו-יורקית גרועה, ואת דמייאן במרחק ניכר ממני, ממשיך
לבהות, הוא נבוך.
"אני מצטער. דפקתי ולא שמעתם אז נכנסתי"
"זה בסדר, סוויטי" אמרתי מוכנית. "בוא תן לי נשיקה". גם אני
וגם דמיאן ידענו שארטי סתם מקנא ורוצה לערוך ביקורי פתע, כדי
לבדוק את נאמנותי המסוייגת אליו.
את שאר הערב ביליתי איתו בחדר השינה, שנינו לוחצים על אותם
הכפתורים המוכרים, אבל הפעם המעלית לא הגיעה.
"משהו לא בסדר אם לא גמרת" אמרתי-קבעתי.
"זה לא זה" הוא נועץ בי מבט מהורהר, "קיבלתי הזמנה להפיק עצרת
ענק אנטי ממשלתית, ואני שוקל את ההבטים הכלכליים של העניין.
אני יכול להפסיד סכום כסף רציני אם אנשים לא יגיעו לתמוך".
ארטי, יותר משהתנגד למדיניות של רייגן, התנגד להפסדים כספיים.
הוא הפיק אירועים המוניים וידע כיצד לנהל את חשבון הבנק שלו.
"זה לא במקרה עצרת נגד הצמצומים במרכזי התמיכה הקווירים?"
"אכן. הבריטית המופרעת נתנה לך לכסות את האייטם הזה? אין לה
משהו יותר טוב בשבילך?"
נתתי לו נשיקה על קצה אפו והלכתי לישון. לא רציתי להגיד לו
שהחיים עצמם לא מציעים לי משהו יותר טוב, ושאני מרגישה שאני
כבר חמש שנים מאוננת כאן. ומה שיותר גרוע, אני כמעט בטוחה שבכל
עבודה בכל יקום מקביל- התחושה שלי תהיה זהה לחלוטין.

כשהתעוררתי השמש כבר היתה תלויה אלכסונית בשמיים. ארטי כבר היה
מזמן בעבודה, ושקט מוזר שרר בכל הבית. דמייאן נהג להשמיע ג'אז
מעליות רגוע שקלטנו מתחנת הקמפוס מהעיר הסמוכה, אבל היום יכלתי
להרגיש את הקור חודר לי לעצמות. יצאתי מהחדר, ולפתע אוזניי
קלטו רחש הברשה עדין מהחדר של דמייאן. כתמים ורדרדים כיסו את
רצפה הסדוקה בכניסה לחדרו. אור רך הציף את החדר, ופחיות צבע
ורודות חסמו את פתיחת הדלת. השתחלתי פנימה. כל שרירי הגב שלו
נעו בזריזות בעוד הוא מכסה דפים על דפים בציור ירחים עגולים
מושלמים ורודים. על הרצפה היו זרוקות כמה סקיצות לא מוצלחות של
דמות מטושטשת. התקרבתי והתבוננתי בהן. הדמות, בחורה בתחילת
שנות העשרים שלה, עיניים אפורות-ירוקות, פה מחוטב ושדיים
עגלגלים, הייתה אני. דמייאן הסתובב ומלמל משהו לא ברור בזכות
שמירה על הפרטיות ולדפוק לפני שאני נכנסת לחדר. הושטתי יד
ומחיתי משערו השחרחר מתולתל כמה נקודות ורודות. כל שפת הגוף
שלו אמרה רתיעה והתרחקות. את שארית אותו סאנדיי מורנינג ביליתי
בצפייה בסי.אן.אן, בהתקדמות המהירה של צה"ל אל תוך עומק לבנון.
דמייאן לא עזב את חדרו פעם אחת אותו היום.

קרטעתי למשרד בוקר יום שני בתחושת גודש איומה. הגשם העדין שירד
כל הסופשבוע לא הצליח לטהר את הסינוסים שלי ואת מחשבתי,
והרגשתי כאילו חבית הנפץ המסוגננת שישבתי עליה בימים האחרונים
עומדת להתפוצץ. ג'רי היתה במצב רוח מיליטנטי והנחיתה על הסגל
העיתונאי הצעיר והמבוהל אייטמים מגוחכים, וכל מה שיכלתי לעשות
זה לקבוע לארוחת צהריים עם ארטי. העדפתי לדחוק את הירחים
הורודים העגולים שריצדו במחשבתי מאז אתמול אל שולי מחשבתי. כך
ייטב לשני הצדדים.
באחת הופיע ארטי בחולצת ארמאני מאריג משובח, סימן שהוא עשה
חייל באחת מההפקות שלו. שנים אחר כך, הוא יהיה עתיד להשקיע כסף
בפסטיבל אמריקאי מינורי, וודסטוק של שנת תשעים וארבע. עד אז,
החוסר בטחון והחשדנות הטבעית שלו בכל מה שאמרתי ועשיתי שיגע
אותי. נסענו בטנדר שלו לאכול באחת ממסעדות הפיוז'ן, שהיו אז רק
בחיתוליהן. הנוף המנחם שריצד מול עיני רק הגביר את תחושת
העיזבון שלי. הוא הישיר בי מבט מעל ההגה.
"את נראית מהורהרת. רוצה לבחור מסעדה אחרת?"
"זה לא זה. פשוט לא ישנתי טוב בלילה."
ארטי הרים גבה. "שוב ג'רי?"
"יותר באופן כללי. לא נראית לי המחשבה לבלות עוד כמה שנים בתא
המחניק שלי במערכת הזו. אנחנו לא מתקדמים לשום מקום וממשיכים
לסקר אירועים חסרי חשיבות".
"לפרוש את רוצה? ומה אז?"
הצטנפתי במקום מושבי. "לא יודעת. אולי הביתה, לירושלים".
"ואז מי יסקר את העצרת? אתם העיתון היחיד שמוכן לתת לזה כיסוי,
ובלי זה ההפגנה לא תתרומם ותהיה כשלון חרוץ". אגלי זיעה קטנים
החלו לצוץ על מצחו בשעה שדיבר, וזעם הלך ונבנה בתוכי. עלוב נפש
שכמותו, לא מטרידה אותו המחשבה שאולי אני אעזוב אותו ואחזור
לישראל. הוא מודאג מהעובדה שהוא יפסיד כסף אם לא אסקר את
ההפגנה. את ארוחת הצהריים שלי, שנראתה כמו הכלאה של בייקון
מטוגן לתפוזים סיניים, אכלתי בלעיסות קטנות ועצבניות ובמבטים
מורבידים בפרצופו הנאה של חברי.

עליתי במעלה גרם המדרגות האפלולי בריצה, חסרת נשימה וסמוקת
לחיים. הייתי זקוקה למנת השלווה היומית שלי, הנעימה השקטה של
הצ'לו שנוגנה בידיו המתורגלות של דמייאן. המראה שנשקף לי
כשנכנסתי לדירה היה עוצר נשימה בעוצמתו- בכל מקום שיכלתי להניח
את ידי עליו היו ציורים של ירחים ורודים עגלגלים בשמיים
שחורים. המטבח, הסלון וחדר השינה שלו, אפילו בשירותים. צחוק
משחרר התגלגל מתוכי, בפעם הראשונה מאז שהייתי מאוהבת. נכנסתי
לחדר השינה שלי בחשש מה. על המראה היה תלוי ציור. מאז, כל פעם
שאני מנסה לשחזר את אותה תקופה בעברי, כל מה שאני יכולה להרגיש
זה אותו הדיוקן שלי, אחותי התאומה שעל המראה. במקום אישונים,
היו לי שני ירחים ורודים בעיניים. האישונים הורודים שיוו לי
מראה של חיית פרא, ואז ידעתי, שלא משנה מה התקלקל שם בפנים
בתוכי- אני הולכת לתקן את זה.

את דמייאן לא יכלתי למצוא בשום מקום, ולפי ידיעתי לא היו לו
שום חברים או חברות. הוא מעולם לא ניהל חיי חברה פוריים, או
אפילו דיבר עם הוריו בטלפון. כל מה שנשאר מהחפצים שלו בדירה
היו הציורים שלו, וצ'לו ממורק היטב בפינת הסלון. התיישבתי על
הספה מהורהרת, ניסיתי לעלות השערות בנוגע למיקומו, ובסופו של
עניין נרדמתי. התעוררתי לצליל קול מתכתי מעומעם-
"האני, תתקשרי אליי. אני מצטער על חוסר הרגישות ממקודם. אנחנו
צריכים לדבר". קמתי כסהרורית, זה היה ארטי. מחקתי את ההודעה
בהקלה גלויה. מהמשיבון הבהבה לי נורה של הודעה חדשה.
"הממ, זה רופרט, אני לא יודע אם את זוכרת שדיברת איתי. בבקשה
תחזירי לי טלפון למספר .."
אכזבה פשטה באבריי. זהו לא קולו של דמייאן. הייתי חייבת להחזיר
שיחה לרופרט, רק כדי להגיד לו שאני לא מתכוונת לתת כיסוי לעצרת
ולקשר אותו עם האנשים המתאימים שיוכלו לעזור לו.
"הלו, אני מדברת עם רופרט?"
"היי, זה אני. אני צריך למסור לך מידע חשוב בנוגע ל.."
"רגע, תקשיב. עקב התחייבות קודמות אני לא יכולה לכסות את
ההפגנה. אבל אני יכולה.."
"זה לא קשור להפגנה. זה בקשר לדמייאן".  יכלתי להרגיש את הדם
זורם בעורקיי במהירות על. כל מה שיכלתי להגיד זה "מה?" חלוש.
"אני יודע שזה נשמע לך קצת תלוש, אבל אני מכיר היטב את דמייאן.
שנינו פעילים בהתנדבות במרכז התמיכה של האגודה ההומוסקסואלית."
דמייאן הומו? מחנק עמד בגרוני.
"כל השנינות העיתונאית שלך עוזבת אותך ברגעי משבר,הא?" הוא
השתעשע על חשבוני."לא, הבחור לא הומו. הוא כמוני, בהתנדבות".
"מה אני אמורה לעשות עם המידע זה. כלומר, איפה הוא בכלל?"
גיבשתי את כל שמץ העיתונאות הלוחמת והחוקרת שלי כדי לדלות
פרטים מהבחור המוזר הזה.
"חבר צייר משותף שלנו אמר לו פעם שהלילות הישראלים מצטיינים
בראות מעולה של הירח והכוכבים. לאחרונה יצא לי לשמוע אותו מדבר
יחסית הרבה על המלחמה בגבול לבנון, והוא ממש לא הטיפוס הפוליטי
. אני תחת הדעה שדמייאן ארז את מטלטליו והוא בדרכו לישראל."
שקט השתרר מהצד השני של הקו.
"איפה בישראל?" שאלתי בהתרגשות.
"לא יודע, המדינה שלכם כולה היא בגודל ראש סיכה. אני רק יודע
שיש לו קרוב משפחה בדרום, במדבר, באחד מההתיישבויות
הסוציאליסטיות הנידחות."
"למה את אומר לי את כל זה?"
דממה עצורה. "אני יודע שאת רוצה למצוא אותו. ואני יודע שהוא
רוצה למצוא אותך. אבל כדאי שתזדרזי, המצב הפוליטי דיי מתוח
אצלכם."
"רופרט?"
"כן גבירתי העיתונאית?"
"המון תודה. רק תוכל לעשות לי שירות קצרצר? תוכל למסור למפיק
שלכם, ארטי, שמסרתי לו ד"ש חם ולהתראות?"

רק במטוס, הבנתי כמה פזיזה היתה החלטתי. למכור דירה משגעת
באיזור מעולה בקליפורניה, מקום עבודה מכניס (אך משמים) וחברים,
בשביל ארץ שסועה במלחמה וזכרונות מעומעמים. ואולי אהבה.  רק
בדירה הירושלמית הישנה של ימי ילדותי, עם שניי הוריי הזקנים,
אחותי הגדולה ובנה הקטן, הרגשתי שיתכן שזה הדבר הטוב ביותר
שעשיתי. כעבור שבוע הסברתי לכולם שהייתי רוצה להרגע קצת בדרום,
ואחרי ששיכנעתי את אמי שהמלחמה מתחוללת בגבול הצפוני ופניי
מועדות לכיוון דרום, היא נתנה את ברכתה. מה שקצת היה יותר קשה
להסביר זה את עשרות הציורים המכוסים בבד וצ'לו אחד יפייפה.

האויר היבש המדברי מילא את ראותיי. היה זה שינוי מהאוויר העשיר
של גבעות כארמל, והרגשתי את האישונים שלי מוורידים ככל שהחשיך
היום. לקראת ערב הגעתי למצפה רמון, שם מיהרתי לדלפק הקבלה
ולהתעניין אם יש באיזור אנשים אמריקאים ששם משפחתם גריי. אחרי
כמה טלפונים קצרים, האדם נמצא. ישראל היא עדיין ישראל, חום פשט
בקרבי, וכולם תמיד מכירים את כולם. הוא מתגורר במרחק רבע שעה
נסיעה מכאן, ואכן כפי שציין רופרט היה זה קיבוץ. בהחלטה רגעית
השארתי את המזוודות בשמירת חפצים, ונטלתי איתי רק את הצ'לו
והציורים. נהגתי בכבישים העקלקלים, מימיני ומשמאלי הגבעות
והצוקים הנפלאים עוד מימי בראשית. באותו הלילה, הם לא נראו לי
מאיימים כלל וכלל, אלא כסימני כיוון קטנים אל עבר הנפש העדינה
והנפלאה שכמעט חמקה מידי.


מציאת הבית היתה קלה למדי. בקיבוץ חדש שבו היו רק חמש עשרה
משפחות משימת ההכוונה פשוטה. נשימותיי כבדו בהדרגה, ולסחוב את
הצ'לו היתה משימה דיי מסובכת. בראשי חלפו כל ההתרחשויות של
השבועיים האחרונים, ופזיזות נראתה פתאום כאנדרסטיימנט פראי
לרכבת ההרים הרגעית שעליתי עלייה. איש לא ענה לדפיקה בדלת. מה
לעזאזל הם עושים, חולבים את הפרות? פניתי ללכת, אבל את עייני
לכדו כתמים ורדרדים על הריצוף שמסביב לבית הקטנטן. הלכתי
בעקבות הורוד, ומאחור נגלה לי דמייאן, שזוף ופרוע שיער, מצייר
ירחים ורודים בשמי הלילה, אל מול צוקים מתנשאים שחורים.
"אני מאמינה ששכחת משהו מאחורייך" הושטתי לו את הצ'לו. הוא
חייך אליי והכתים את קצה אפי בנשיקה ורודה.
"אותך".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הנונקונפרמיזם
הולך חזק
בימינו

קחו דוגמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/02 14:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליס צ'יינס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה