קיבלתי חופשה מהצבא, חמשוש, באמצע הטירונות זה נראה כמו הדבר
הכי טוב שרק אפשר לבקש... לפניי יומיים קיבלתי טלפון מאמא שלי
שאמרה שסבתא בבית חולים, זה קצת לא הסתדר לי כי ראיתי אותה רק
לפני חודש והיא הייתה בסדר גמור...

יצאתי מהשער של הבסיס, זיקים, קבעתי עם אמא שתחכה לי בשער,
כולם גם, עם התרמילים, התיקים, ועם הרובים שלהם, שזה קצת מפגר
לצאת עם רובה הביתה... לאח שלי הייתה אחת בשכבה שלו שבזמן
הטירונות, בעת חופשה, פרצו לה לבית וגנבו לה גם את הרובה, ועל
זה מקבלים שבע שנים בכלא, לא נעים.

בכל אופן, כשאמא שלי הגיע אז גם אח שלי היה שם, והיא אמרה
שנוסעים קודם לבית חולים ואז הביתה, כי הבית חולים קרוב יחסית
לבסיס, אני לא רציתי ללכת - "אז מה, גם עזה קרובה לבסיס," אבל
היא אכזבה אותי כשאמרה שלא ניסע לעזה.

הגענו לבית חולים בבאר שבע, בכלל, באר שבע נראתה דומה לעזה ככה
שלא כל-כך התאכזבתי מהטיול הקטן הזה... נכנסנו, קנינו קפה
בקפיטריה, שאי אפשר בלי, ואחר כך נכנסו פנימה לחדר שבו סבתא
הייתה - המחזה היה נורא.
היא נראה כמו E.T  בקטע שהוא אומר ''E.T phone home''  רזה,
חולה, אני בכלל לא זיהיתי אותה, אני חששתי ללכת לקראתה ולקרוא
בשמחה מזויפת "סבתא.. טוב לראות אותך" הסתכלתי על אח שלי וגם
הוא לא ממש אמר משהו, ואז אימא ניגשה אליה וחיבקה אותה, ואז גם
אנחנו, זה לא היה בדיוק נעים.
החדר היה מזוויע.. היא ישבה על כסא ליד החלון, ליד הכסא הייתה
המיטה שלה, במרכז, מסביב עוד 2 מיטות שעליהן הייתה אישה זקנה
אחרת, ובמיטה האחרת אישה מאחורי וילון שכל הזמן זעקה מכאבים,
ונגחה ומלמלה מילים שלא הבנתי.
אימא הכינה לה תה, דיברנו, סיפרתי על החוויות בצבא, אחי סיפר
על החוויות במכללה, סבתא חייכה, החיוך שלה היה מזעזע, כאילו
היא שמחה אבל הגבות שלה מורמות בבעתה, כאילו היא יודעת שאלו
ימיה האחרונים, תקווה לא-תקווה, המשכנו לדבר... ואז בשלב מסוים
היא נרדמה, היא נרדמה עם הכוס תה ליד הפה שלה, אמא הסתכלה
עלינו בחיוך, אמא ראתה את זה בצורה משעשעת, כנראה שרק ככה היא
יכלה להתמודד, אני ואח שלי לעומת זה נשארנו אדישים, קיבלנו
מעין חינוך שאף פעם לא דרבנו אותנו לדבר על מה שאנחנו מרגישים,
זה די דפק אותנו בצורה מסוימת, אבל לא נורא...
אימא העירה אותה שוב ואחרי כמה דקות היא נרדמה עוד פעם, וככה
שוב ושוב.
החדר התחיל להסריח...
אני כל-כך ריחמתי על האישה הזו שכבר לא כל-כך הכרתי...
על הדבר הזה שהולך ונעלם, במבט לאחור אני אף פעם לא הכרתי
אותה, לא לעומק בכל אופן, גם בזה אני מאשים את ההורים בחינוך
הזה, הלא משקיע, החסר תודה שקיבלנו.
הלכתי אחורנית כדי להסתובב והרובה שלי נתקע במשהו, נזכרתי שהוא
עליי...
עברו לי מחשבות בראש... רציתי לקחת את המחסנית, לטעון כדור
ופשוט לירות לה בראש, לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
אני ואח שלי החלפנו מבטים ואימא שלי שוב שעשעה את עצמה בכך
שסבתא נרדמה עם הכוס על הפה, אחר כך עזבנו וחזרנו הביתה...

ביום לפני יום הסיום קיבלתי טלפון בלילה מאמא על כך שסבתא
נפטרה, זה עצבן אותי, מהסיבה שאני לא אוכל ללכת להלוויה שלה כי
ההלוויה היא בבוקר למחרת, מתי שמקבלים את הצווי הצבה
ליחידות...