פרק 1

"איך פגשת אותה?", הוא שאל אותי כמה דקות אחרי שהעלתי במקרה את
שמה.
"זה סיפור ארוך" , אמרתי בידיעה שאני הולך לספר את כולו בעוד
כמה דקות, "אבל אם תרצה יש לי זמן..."

ככה הכל התחיל. בעצם כבר ידעתי שככה הכל יסתיים עוד לפני
שפגשתי אותה.

"קוראים לה אחרת, אני יודע שבטח אף פעם לא שמעת על בת אדם
שקוראים לה אחרת, ובטוח שלא שמעת על דגיגה בשם אחרת, אבל ככה
קראו לה, אחרת. שאלתי אותה יום אחד למה בכלל קוראים לה אחרת,
ואז היא סיפרה לי:

"אחרי שקצת גדלתי", היא התחילה לספר וישר ראיתי את העונג
שבעיניה, "שאלתי את אמי יום אחד, אמא, למה קוראים לי אחרת?
ובלי בכלל להסתכל לכיווני היא ענתה בצורה נימוסית ורגועה, "כי
ככה זה חמודה, כי את אחרת, ככה נולדת, תמיד תהיי אחרת", "את זה
אני יודעת אמא!" אמרתי לה, "אני יודעת שאני אחרת, אבל מה נפל
עלייך שהחלטת לקרוא לי ככה?", "אוי חמודה שלי, יום אחד תביני,
יום אחד תראי שרק את אחרת". לא ידעתי כל כך מה עוד יש לי להגיד
לה אז הסתובבתי וברחתי מהבית. בכיתי כל כך הרבה, בכיתי עד
שכולם מסביבי התחילו להשתעל והפצירו בי שאם אני מתכוונת להמשיך
לבכות כדי שאני אלך למקום שלא מזהם את המים של כולם, אז הלכתי,
כי ככה זה כשאתה אחרת."

איך שאני צחקתי כשהיא סיימה לספר לי את זה, ישר הבנתי למה באמת
קראו לה אחרת, אבל אני סוטה פה מהנושא של השיחה שלנו. איך
פגשתי אותה? אני אספר לך הכל..."

התיישבנו על זוג אבנים והסתכלנו למעלה, השמיים היו בהירים
והשמש הצליחה לחדור ממש עד קרקעית הנהר ולהאיר את כל הדגים
שעוד ישנו להם בשעה כה מאוחרת, הוא הסתכל עלי וחיכה שאני אתחיל
בסיפור אך אני ראיתי אותה בראשי, נזכרתי בדיוק איך הכרנו,
בדיוק איך כל הסיפור הזה התחיל.
הוא המתין עוד כמה דקות ואז שאל בנימה חברותית ובכלל לא לוחצת
"אתה מתכוון להתחיל?"
"אוי סליחה ידידי, הייתי במקום אחר..."
הוא צחק בלי להבין למה ואמר שהוא מחכה.

פרק 2

"זה היה סתם יום רגיל", ידעתי שככה כל הסיפורים הטובים מתחילים
אז החלטתי שזאת תהיה התחלה מצוינת גם לסיפור שלי, "השמש זרחה
לה והציפורים לא היו באיזור אז החלטנו להתקדם קצת בנהר,
דג-ראשי אמר שזה יום מצוין לשחות בשקט ובנחת כמה שעות טובות
כדי שנוכל לנוח למחרת". הוא ידע בדיוק למה אני מתכוון כי כמו
שכל דג מתחיל יודע, אם יש יום יפה ואין לך תוכניות מיוחדות זאת
הדמנות מצוינת לשחות קצת במורד הנהר ולהתקרב לים כמה שרק אפשר,
אחרי הכל החיים שלנו לא כל כך ארוכים וכל מה שאנחנו רוצים זה
רק לראות את הים - אז כמה שיותר מהר יותר טוב.
"נו, אז איפה הדגיגה שלך נכנסת לסיפור?"
"סבלנות ידידי, סבלנות...", וחייכתי קלות
המשכתי לספר, "באותו יום הרגשתי קצת מוזר, הרגשתי שאני פשוט
חייב לראות מי הדגים שתמיד שוחים בסוף. חשבתי לעצמי שאני א פעם
לא רואה אותם, הם תמיד בסוף - ואני תמיד עם כולם מנסה להדחף
כמה שיותר קדימה"
"כמו כולנו, כל דג שפוי ירצה להיות הכי קרוב שהוא יכול
לדג-ראשי", הוא אמר באמצע דברי.
"אני יודע, אני יודע, אבל כמו שכבר אמרתי - זה היה יום מוזר"
"מאוד מוזר לפי איך שאתה מתאר אותו..."
הסתכלתי עליו במבט קצת מתנשא ושאלתי בנימוס, "אתה נותן לי
להמשיך?"
הוא הוציא לרגע את ראשו מחוץ למים וחזר לשבת לידי, "סליחה
ידידי, המשך נא..."
"אז כמו שכבר אמרתי, החלטתי לראות מי הם הדגים שנשארים תמיד
בסוף, אז שחיתי לי לאט, הסתכלתי על הבתים המוזרים שעל גדות
הנהר, אלו שתמיד צחקנו עליהם, שההורים שלנו תמיד כיסו לנו את
העיניים כל פעם שהגענו למושבה קטנה שכזו, אתה יודע על מה אני
מדבר נכון?"
"כן, אני יודע", הוא אמר ובדק שאף אחד לא בסביבה, "למען האמת
פעם העזתי ללכת לראות מי גר שם, פשוט ראיתי איזה דגיגה כל כך
שווה שלא הצלחתי לעמוד בפיתוי, הייתי חייב לראות איפה היא גרה,
פתאום ראיתי שהיא שוחה לה עם חיוך לכיון המושבה שעל גדות הנהר
ואז עצרתי, הסתכלתי מסביב, והמשכתי עוד קצת. כשראיתי מה שהולך
שם הבנתי למה אמא תמיד אמרה לי לא ללכת לשם..."
קטעתי אותו והמשכתי את המשפט שלא, "כי כולם שם מסוממים, וכולם
שם מוזרים, ואף אחד מהם לא הולך לבצפר ואו מיי גוד יש שם
הומואים, נכון?", הוספתי פרצוף מלגלג וגלגלתי עיניים
"כשאתה מנסח את זה ככה...אז כן!" הוא אמר וחייך קלות מרוצה
מעצמו
"אני ממשיך", אמרתי בלי לשאול אותו, "נשארתי קצת במקום וחיכיתי
לדגים האחרונים, רציתי לראות אותם, כבר הייתי כל כך סקרן
שאפילו העזתי לשחות קצת נגד הזרם"

למי מכם שלא יודע, יש חוק במים שאומר במפורש - "לא לזרום עם
הנהר, זה כמו לשחות אחורה".

"תקשיב, כמה שסיפור חייך מעוד מרתק אותי, אני ממש רוצה לדעת
איך פגשת אותה..."

פרק 3

"אני אקצר קצת - הגעתי לסוף, סוף הלהקה, הייתי הדג האחרון
והסתכלתי על כולם, איך הם נדחפים, איך הם מנסים בכל כוחם להיות
ראשונים, להגיע לים לפני כולם ואז פתאום ראיתי אותה, היא שחתה
לידי כמעט, הייתה קצת לפני, ובכלל לא נראתה מאושרת. החלטתי
להתקדם קצת ולדבר אתה, לראות מה קרה, אולי היא נפצעה ובגלל זה
נשארה מאחור, הדגים האלו יכולים להיות מאוד אכזריים
לפעמים..."
לקחתי קצת אוויר והמשכתי
"שאלתי אותה למה היא לא מחייכת, אבל היא לא ענתה לי, היא פשוט
המשיכה לשחות, מסתכלת כל הזמן על גדות הנהר, ומדי פעם מסתכלת
הישר למעלה אל השמים הגדולים ומזילה דמעה. הבנתי שאני חייב
לעזור לה"
"למה?", הוא שאל בתמיהה
"למה מה?"
"למה לעזור לה?"
"למה לא?"
"לא יודע, אף פעם לא חשבתי על לעזור לדג בוכה"

שוב אני חייב לציין בפניכם עוד חוק שיש במים - "החזק שורד"

"אפשר להמשיך?"
"כן, סליחה, שאלות בסוף אני יודע"
"תודה.
בסוף היא נכנעה והסכימה לדבר איתי, היא אמרה לי שקוראים לה
אחרת. בתחילה לא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי:
"אבל איך?"
"איך מה?"
"איך קוראים לך?"
"אחרת"
"אני יודע שאחרת, הסיכויים לי ולך יהיה את אותו שם דיי
קטנים...ואני עוד אשכנזי אז בכלל"
"אין לנו אותו שם, לי קוראים אחרת"
"את זה כבר הבנתי"

עוד הערה קצת: זה לא מצחיק אז אני ממשיך הלאה.

"שאלתי אותה למה היא בוכה, ולמה היא לא שוחה עם כולנו מקדימה,
ואז היא ענתה לי בלי כל קשר למשפט ששאלתי אבל הרגשתי שקיבלתי
תשובה:"
"הבתים על הגדה יפים יותר"
"מה אמרת?"
"אמרתי שהבתים על הגדה יפים יותר"
"את לא יודעת על מה את מדברת אחרת, הבתים על הגדה מגעילים, הם
מזוהמים, רק פליטים של להקות מעיזים בכלל להתקרב לשם"
"היית שם פעם?"
"כמעט הייתי שם..."
"בוא איתי.." היא אמרה ומיד צללה עד לקרקעית הים, שם אף דג לא
היה יכול לראות לאן פנינו מועדות, והובילה אותי לבית קטן שהיה
ממש על גדת הנהר. ראיתי 2 דגיגים בתוכו. כל כך פחדתי באותו
רגע. אבל הייתי חייב להמשיך. היא כנראה הרגישה כמה אני מפוחד
והיא אחזה בסנפירי ולקחה אותי פנימה."
"אתה רציני", הוא שאל אותי ונעץ בי מבט של חוסר אמונה
"אני לגמרי רציני,  וזאת רק ההתחלה."


פרק 4

המשכתי לספר לו.
"היא סיפרה לי את הסיפור על השם שלה, זה שסיפרתי לך קודם, ואז
המשכנו לדבר כמה שעות. פתאום הבנתי שהלהקה שלי כבר ברחה.
ובאותה שניה ממש אחד הדגיגונים שהכרנו שם, קראו לו פאנק-דג,
הציע לי לבלות את הלילה בבית שלו"
"i've got another room for ya mate, telling ya it's no big
deal far me to stick ya in der an let ya smoke some pot with
us guyz", הוא אמר לי במבטא ששמעתי פעם כשראש-דג לקח אותי
ללהקה אחרת להלוות מהם קצת כסף ולבקש מהם קצת שטח לחיות בו.
"לא, לא תודה, זאת תהיה טרחה גדולה מדי, אני אחזור ללהקה"
פתאום היא הסתכלה עלי, היא חייכה את החיוך הזה שכבש אותי עוד
מקודם ואמרה לי בלחש באוזן
"אם תשאר פה, אני אשאר אתך..."
"אתה מבין שכבר לא הייתה לי ברירה נכון?", שאלתי אותו בהחלטיות
מרובה
"ברור, ברור ידידי, אין צורך אפילו להסביר", אמר והמשיך
להקשיב, הפעם דרוך מתמיד.
"אז נשארתי שם ללילה, היא הייתה מדהימה, דיברנו במשך שעות, כל
הפאנקדגים היו בחדר השני ואכלו עשבים מוזרים אבל היא הסבירה לי
שעדיף להתרחק מהם, שהם אלו שתמיד חיים הכי קרוב לנהר עצמו,
ושמחר נמשיך פנימה עוד יותר לכיוון החוף"
"היית שם פעם?" שאלתי אותה בהיסוס, לא רציתי לשאול את השאלה
הלא נכונה.
"כן, הייתי שם פעם, הייתי שם הרבה פעמים"
"אז למה את חוזרת כל פעם ללהקה? את מתארת את המקום כל כך יפה,
אני רואה בעיניים שלך את האושר שנגרם לך רק מלחשוב על המקום"
"לא יודעת, משהו תמיד דוחף אותי חזרה"
"ספרי לי קצת על המקום הזה..."
ואז היא התחילה לדבר
"היא תיארה לי סוגי דגים שלא העליתי בדמיוני, תיארה לי להקות
שבהם אין ראש-דג, להקות שבהם אף אחד לא מנסה להגיע לים, היא
תיארה לי דגים שפשוט יושבים על אבנים, מדברים, קוראים ספרים,
צוחקים אחד עם השני ואוכלים את העשב המוזר הזה שמעולם לא
ראיתי, היא תיארה עולם שלא היה קיים."
"הוא באמת לא קיים?", הוא שאל ועיניו נצצו
"לאט לאט ידידי, לאט לאט".

פרק 5

המשכתי לספר לו את הסיפור, והוא המשיך להקשיב.

"בסוף נרדמנו אחד ליד השני, וכשקמתי בבוקר היא עדיין ישנה. לא
ידעתי מה לעשות, לא ידעתי אם להעיר אותה, אם לחזור לישון - לא
היה לי מושג מה השעה. אבל בדיוק כמה שניות אחרי זה היא
התעוררה, היא הסתובבה עם הפנים אלי ונתנה לי נשיקה על הלחי"
"בוקר טוב דג זהב שלי"
"בוקר טוב..."
"בוא, הולכים לאכול ארוחת בוקר טובה"

תרשו לי לחתוך כאן את הסיפור קצת, למען האמת מה שהיא ואני
עשינו באותו יום לא ממש מענין, אז אני פשוט אעבור לשיחה שלנו
בלילה

"אתה חייב לחזור", היא אמרה לי בזמן ארוחת הערב
"מה?! על מה את מדברת ?! למה שאני אחזור?!", התעצבנתי קצת
"כי אתה חייב לספר לאחרים, אני חוזרת אתך, אבל אני לא יכולה
לספר להם"
"למה לא?"
"כי אני לא יכולה, ואתה חייב, אתה חייב להביא הנה את הפצועים,
אתה חייב לספר את זה לאחרונים"
"הם לא יאמינו לי, אף אחד לא יאמין לי"
"איפה אתה?"
"מה?"
"איפה אתה?"
"אני אתך, פה, בבית הזה"
"אבל איפה אתה?"
"אני לא יודע איפה אני..."
"אתה בגדה, תזכור את זה:

הבתים שבגדה יפים יותר"

פרק 6

"אתה בסדר?", הוא שאל אותי פתאום
רק אז הבנתי שאני כבר שותק זמן רב, שאני בוהה במים בלי שום
הבעה על הפנים.
"כן, אני בסדר, פשוט קצת קשה לי להזכר בזה"
"מבין אותך ידידי...אבל בוא, תנסה לספר לי עוד קצת..."
"אשתדל.."
תפסתי את עצמי בידיים והמשכתי את הסיפור
"באותו לילה ישנו שוב ביחד", היום הזה היה זכור לי כל כך טוב
שהצלחתי להמשיך בדיוק מהנקודה בה הפסקתי, "באותה המיטה שישנו
לילה קודם, שוב דיברנו במשך שעות וצחקנו על הפאנקדגים שהיו
בחדר השני והקשיבו לכמה חברים שלהם שצרחו כמו מפגרים וקפצו
במעגלים - היא אמרה לי להתעלם, שהם סתם דפוקים. אז התעלמתי,
נהניתי מכל שניה איתה, נהניתי רק מלשבת מולה ולשמוע אותה מדברת
ומספרת לי על כמה מה שעברה בחייה."
הוא ניצל את ההפסקה הקטנה שעשיתי כדי לקחת אויר ושאל אותי
"אולי תספר לי קצת על מה שהיא עברה?"
הבקשה שלו הייתה מוזרה באותו רגע, היא לקחה אותי למקומות שלא
רציתי להגיע אליהם שוב, אך היא הייתה כל כך טבעית, כל כך
במקום, שהרגשתי צורך להתאמץ קצת ולתת לו תשובה הוגנת.
"בוודאי ידידי", ניסיתי לחשוב על סיפור אחד שהיא סיפרה לי ואז
נזכרתי, "היא סיפרה לי באותו לילה על היום שבו החליטה שהיא
חייבת ללמוד לקרוא. היא הייתה דגיגה קטנה, עוד לא הייתה מספיק
גדולה בשביל לעזוב את הלהקה ולשחות לבד אבל היא החליטה החלטה -
היא תלמד לקרוא"
"חברים מוזרים יש לך...", אמר וחייך אלי, אולי שם לב למצב רוח
הירוד וניסה לעודד אותי
"רק עכשיו הבנת את זה ?", חייכתי חזרה וחזרתי לסיפור.
"היא הלכה לראש-דג, וסיפרה לו על החלטתה. בתחילה הוא סרב וניסה
לגרום לה לחשוב שיכולת הקריאה היא דבר שדגיגה קטנה לא צריכה
כשיש ראש-דג שיודע לקרוא מצוין ויכול לספר לה על כל הספרים
שהוא קרא, ולקרוא לה את כל השלטים שהם יראו בדרך. הוא ניסה
להסביר לה שאבות-אבותיהם היו בוחרים רק דג אחד שידע לקרוא, ויש
אף סיפורים על להקות שהחליטו שאף דג לא מספיק ראוי בשביל לדעת
לקרוא ומינו במקום זה בן אדם שידע לקרוא ויגיד להם מה לעשות,
ולאן הכי כדאי להם לשחות. הוא ניסה שוב ושוב לשכנע אותה שאין
זה רעיון טוב אך כשראה שהלהקה לא מבינה מדוע הוא מסרב ומתחילה
לחשוד החליט שעדיף פשוט לתת לה לנסות, הוא חשב בליבו שממילא לא
תצליח ללמוד לבד"
"אבל הדגיגה שלך לא יכולה לאכזב אותי עם סיפור כזה יפה...אז
איך בסוף היא הצליחה?", הוא שאל אותה ואז הבנתי לראשונה כמה
היא באמת מרתקת אותו.
"בדרך לא דרך", עניתי לי, "היא הצליחה ללמוד לקרוא לבד, היא
התאמנה ימים שלמים וקראה שוב ושוב את הספר של ראש-דג, שכן זהו
בעצם הספר היחיד שיש לדגים, עד שהצליחה להבין כל מילה ממנו.
כשהיא סיפרה לי את הסיפור הזה עינייה בהקו, האושר כאילו הקיף
אותה בהילה והרגשת הגאווה שהייתה בתוכה קיבלה ביטוי בקרניים
קטנות של אור שהיו מסביבה, כאילו השמש שלחה קרן אחד גדולה דרך
השמיים ועד לקרקעית הים - רק כדי להאיר אותה."
דממה שררה. לאף אחד מאתנו לא היה מה להגיד.
ראיתי אותו בוהה לכיוון השמים, ידעתי שהוא מנסה לתאר לעצמו
אותה יושבת, קוראת את הספר של ראש-דג, בשעת לילה מאוחרת ליד
מיטתה. ידעתי שהוא מתאהב בה.

פרק 7

"תמשיך בבקשה, אבל בלי עוד סיפורים כאלו - הם גורמים לי להרגיש
טיפש לידה..", הוא ביקש ממנו והבנתי שהוא רציני.
"אחרי הלילה השני שלנו ביחד, הגיע הבוקר. הפעם היא התעוררה
לפני וכשאני קמתי היא כבר ארזה לי תיק קטן עם קצת אוכל, והעירה
את כל הפאנקדגים ששכבו בפינות הבית כדי שאוכל להודות להם על
האירוח."
נזכרתי בתמונה הזאת שלהם, מתעוררים וזורקים עליה את פחיות
הבירה החצי ריקות שהיו לידם, מקללים אותה בשפה זרה וחוזרים
לישון
"היא אמרה שהיא יודעת איך אפשר לחזור ללהקה בלי כמעט להתאמץ.
בתחילה לא האמנתי לה, אבל אז ראיתי ליד השולחן שבסלון
פרופסור-דג עם מפה ביד, הוא אמר לי שאם נשחה בדיוק במהירות
הנכונה ולכיון המדויק נוכל להשתמש בזרם כדי להגיע חזרה
ללהקה.", עצרתי לרגע ואז המשכתי
"היא לקחה ממנו את המפה, נתנה לו נשיקה קטנה והסתכלה עלי"
"הולכים", היא אמרה, "הולכים עכשיו!"
"יצאנו מהבית כשהתיק על גבי והמפה בידה. היא ניווטה ואני רק
דאגתי להיות כל הזמן מאחוריה, כל כך התרכזתי בה, בצורת השחייה
שלה, בעיניים שלה, שבכלל לא שמתי לב שאנחנו כבר כמעט עם
הלהקה"
"זוכר מה הבטחת?", היא שאלה אותי כשראינו אותם באופק
"אני זוכר, אבל-"
"בלי אבל דג זהב שלי, אתה חייב..."
"כן, הבנתי שאני חייב, אבל אני לא רוצה", הורדתי את ראשי ודמעה
ירדה יחד איתו
"אני יודעת שזה קשה לך, גם לי קשה לעזוב אותך, אבל אנחנו
חייבים. אני נשארת פה - ואתה שוחה קדימה"
לא זעתי ממקומי אך לאחר כמה שניות הבנתי שאין אופציה אחרת.
הייתי חייב לעשות כדבריה.
"עוד נתראה?", שאלתי והסתכלתי עליה
"אם תבוא לבקר נתראה...", היא חייכה חזרה, "עכשיו לך!"
הוא הסתכל עלי, התקרב אלי מעט, ושאל בשקט:
"רוצה להפסיק? זה בסדר, אני רואה כמה זה קשה לך..."
"לא!" אמרתי לו באינסטנקטיביות, "אני ממשיך, ואני הולך לסיים
את הסיפור הזה עוד היום"
"בסדר - אני מקשיב", הוא אמר וחזר למקומו
"אז שחיתי, השארתי אותה מאחור ונזכרתי בסיפור שהיא סיפרה לי
עוד בלילה הראשון, סיפור שהיא קראה עליו בספר של ראש-דג, זה
היה רומן עם סוף טראגי, סיפור על זוג שהיה צריך להיפרד, אך
בגלל שאחד מהם הסתכל אחורה קרה משהו והם הגיעו למים מלוחים -
הם היו דגים של מים מתוקים..."
"באמת טראגי...", הוא מילמל
"המשכתי לשחות עד שהגעתי חזרה לחברים שלי", הפסקתי לרגע
וחשבתי, "הם לא שאלו לאן הלכתי, לא שאלו מה קרה, הם פשוט
המשיכו לדחוף אותי קדימה לכיוון הים."
"ומה גרם לך לעזוב אותם, ולשבת איתי?"
"מה גרם לי אתה רוצה לדעת...איפה אתה?", שאלתי אותו
"אני פה, אתך", הוא ענה
"כן את זה אני יודע, אבל איפה אתה?", שאלתי שוב
"אני...אני לא יודע איפה אני...", הוא ענה בהיסוס
"אתה בגדה. תזכור את זה:

הבתים שבגדה יפים יותר."