יושבת מול המחשב ברגליים פשוקות, הראש כפוף קדימה.
ברקע מתנגן דיסק שהיא הספיקה לקנות היום בבוקר בהפסקה בין
שיעור ביולוגיה לשיעור ספרות. היא צריכה מוזיקה כמו אוויר
לנשימה. היא לא יכולה בלעדיה. היא כלום בלעדיה.
היא מעתיקה כל דיסק למחשב. "שיהיה גיבוי". אף אחד לא יודע,
"לאף אחד לא יהיה אכפת", היא חושבת. זו הבריחה שלה. הסטייה.
היא אוהבת את זה. כל אגורה היא חוסכת בשביל לקנות כמה אקורדים
עם שם בקופסא. הם מסודרים אצלה על המדף לפי סגנון, שפה, הרכב
ובעיקר לפי מידת האהבה. היא יודעת את כל המילים של כל השירים.

אך היא לא חולמת על הדיסק ה-300 וגם לא על ה-500. היא חולמת
להיות בקופסא של מישהו אחר על שולחן מחשב אחר, או בתוך מערכת.
היא חולמת לחבר משהו חשוב וליצור וליצור וליצור...
היא חולמת שמישהו יקשיב לה. ידע אותה. היא חולמת, אך בינתיים
הדיסק של היום כבר הועתק למחשב והיא הולכת לחדר. לנגן. להתאחד
עם הגיטרה ולנסות למצוא כמה אקורדים וצלילים מהדיסק שהיא קנתה
היום.
עד מחר.