איך אפשר ככה? איך אפשר להמשיך ככה?
עם המחשבות שלא מפסיקות להתרוצץ שם כמו נמלים בתוך הקן שרק
זזות כל הזמן, מתרוצצות וחופרות לי בשכל ומתפשטות ומרחיבות את
הקן ללא הפסקה.
איה הנעל שלך שתמחץ אותן? היכן אתה שתרגיע ותלחש מילים טובות
על אוזניי?
אני כבר לא יכולה להיות לבד יותר. הבדידות שנכפתה עליי הייתה
אמורה לעשות לי טוב. להרגיע, לגרום לי למצוא את ההגיון בין
נבכי ליבי. לפקוח את עייני וכמה שהמים יחדרו לבפנים וישרפו-אני
אתעורר מההזיה הזאת. אך ההזייה הזאת רק נמשכת ונמשכת. ההזייה
הזאת שהיא אתה. מתי היא תעלם? מתי אתה תעלם כבר והפאזל של
מחשבותיי יפתר? ואיך? איך אתה לא מרגיש? הגשם של אהבתי נוחת
מסביבך ללא הרף ורק ראשך לא נפגע.
רק ליבך לא נפתח אליי. נתת לי את מחשבותייך ארוזות יפה בתור
ספר במתנה ליום הולדתי בשנה שעברה ורק את את קופסת ליבך נעלת.

היכן נמצא המפתח?
הראתי את תמונת ליבך לכל הנוודים שעוברים בעירנו ואף אחד לא
ראה, אף אחד לא ידע. רק זקן אחד שנראה לי נורא עני אך היה עשיר
יותר מכפי שיכולתי לתאר אמר לי כי הוא נמצא בדיוק על מצחי. עד
היום אני ממששת את המצח ולא מצליחה להרגיש דבר.
אולי תאמר לי מה מונח שם? האם הקופסה ריקה והכל  היה סתם משחק
ילדים ישן ולא מוכר? או אולי הקופסה מלאה אוצרות והפתעות לאין
ספור שרק מחכים לי שאמצע אותם, שאפתח במפתח לא מוכר ולא ידוע
את המנעול. המנעול-שהוא אתה.