הוא הדליק עוד סיגריה והסתכל עליה הוא כל כך רצה אותה, אבל הוא
ידע שחוקי הנימוס מחייבים להתאפק, ברקע התנגנה מוזיקה ענוגה של
גלגל"צ, היא ישבה מולו ודיברה, הוא לא ממש הקשיב כל הזמן עבר
לו בראש כמה הוא רוצה.
הבית קפה היה מלא באנשים וצבעים אבל זה לא ממש עניין אותה, היא
חשבה עליו, ומה היא הייתה רוצה לקחת אותו עכשיו, אבל לא נעים
הכל זאת היא חונכה בבית טוב.
עברה שעה והיא עדיין מדברת, הוא הדליק עוד סיגריה,  מנסה
להקשיב לבחורה שמולו, היא מנסה לדבר לבחור שמולה שום מה לא ממש
מקשיב לה, והאמת זה לא ממש מעניין אותה, שניהם הסתכלו, בתאווה
ורצון עז משניהם, אבל עדיין צריך נימוס בסיסי.
המלצרית המעצבנת ניגשת בפעם החמישית להחליף מאפרה ושואלת אם
הכל בסדר, ואולי הם רוצים להזמין עוד משהו??? היא מסרבת בנימוס
והוא מבקש עוד הפוך קטן , וחושב כמה קפה הולך איתה טוב, היא
מהססת וגם מזמינה עוד קפה, והוא עדיין יושב שם כאילו מחכה רק
בשבילה.

היא לוגמת מהקפה לאט ובעדינות והוא מנסה לפתח שיחה, אולי זה
יוציא לו מהראש את הרצון שלו, מדבר על ספרות ואמנות והפעם תורה
לא להקשיב, היא מנסה, באמת שהיא מנסה, אבל הוא קורץ לה.
הם מזמינים חשבון והמלצרית מביאה להם את הנייר עם הסמיילי
המתחנף, היא מוציאה את הארנק, והוא אומר לה שהוא משלם, היא
מסמיקה הרי לא נעים לה, אבל לפחות הוא מנומס.

הם יוצאים מהבית הקפה, נותנים נשיקה ידידותית על הלחי, מחלפים
מילות פרידה של פעם ראשונה וכל אחד הולך לדרכו.

כל הדרך לאוטו היא חושבת עליו, והוא חושב עליה.

היא חושבת על אותו ביס אחרון של העוגה המדהימה, הדבר היחידי
המדהים באמת שהיה בבלינד דייט הזה, והוא, הוא עדיין חושב על
החתיכה אחרונה של העוגה שנשארה על השולחן וכמה שהוא רוצה
אותה...