תוק תוק, מישהו התדפק על חלונות עייני.
"עזוב אותי, תן לישון".  היא לא עזבה, העבירה אצבעותיה
בשערותיי, התענגתי על כך. חייכתי. כנראה לא מצא חן בעיניה.
העבירה נוצה בנחירי. התעטשתי.
התהפכתי לצד שני. היא באה בפרחים. העבירה את ניחוחם בנחירי.
נשמתי בצמא. גם זה לא נראה לה. משכה את עפעפי כלפי מעלה לפקוח
עייני. התעוררתי באחת. התיישבתי והתמתחתי בעונג, כשקורי השינה
עדין סרוגים על  עיני. והיא, התגלתה במלוא הדרה.  ליבי הלם
בהתרגשות.
"חיכיתי לך, איפה היית? נפשי יבשה כמו באר במדבר. רוחי צייה.
חכי אני באה". היא לקחה ידי בידיה שהיו כמו ענני נוצה. הרימני
בריחוף מעל הר. ראיתי במרומים עננים  מתעלסים עם פסגות ההרים.
גלשנו במדרונות בין עצי האורן במגלשות האנרגיה. טבלנו באגם
קסום שמימיו כקטיפה כחולה ירוקה.
סירות דיג משייטות במרחבים. לבסוף הדלקנו מדורה על החוף לאור
השקיעה האדומה. הייתי עייפה מרוחה בצבע ומרוצה. עשיתי שתי
כוסות קפה אחת לי ואחת לה. היא הבטיחה לי שיותר לא תעזוב אותי
לעולם. והיא לא שותה קפה. היא שותה את החדווה שלי.