אני עומדת ומסתכלת על כל האנשים עם המבטים הקרים ברחוב שלי. הם
הולכים להם וניתן לראות דרך עיניהם את גשם הדאגות מטפטף בתוך
ראשם.
הם הולכים להם ועוברים על פני הילדה הקטנה שעומדת בדיוק מולם.
נמשכת בשתי ידיה ע"י כל אחד מהוריה. הילדה בוכה בשקט והוריה לא
מתייחסים לבכיה. החלטות קרות וחשובות בקשר לעתידה עומדות
מולם.
כבר שנים שהילדה בוכה על מה שמתרחש בתוך ליבה הנקרע לאור
הסכסוך בין הוריה היקרים.
זה לא שהיא לא אוהבת אותם, היא אוהבת אותם בכל ליבה והיא כבר
הסבירה זאת לדוד הגדול והרחוק שניסה לפתור את המריבה. איך תמנע
את האלימות בין הוריה? כל כך הרבה דם ודמעות כבר נשפכו.ומה היא
תעשה? היא כבר ניסתה הכל.
ובעיות רבות על ליבה הקטן. כבר זמן רב שלא אכלה ובטנה מקרקרת.
זמן רב שדבר לא השביע אותה ושימח את ליבה. להוריה המסוכסכים
דומה כי לא אכפת. אך כיצד לא יהיה להם אכפת?! הם הרי אוהבים
אותה יותר מהכל. מה לא עשו למענה? הכל! ועכשיו הם רבים מי מהם
יקבל נתח גדול יותר ממנה.
לא היא לא חתיכת בשר, היא חתיכת אדמה. אדמה שהיא ילדונת צעירה
שדמעותיה, בכיה וקריאותיה, לעזרה לעבר האנשים שברחוב שלי לא
משנות דבר. הרי להם יש גשם של דאגות והאשמות כלפי הוריה. מדוע
שיעשו דבר כדי לשמח את הילדה?!