לאחת.

כשהוא שאל אותה בפעם הראשונה לאן היא היתה נוסעת אם יכלה
לבחור, היא ענתה שהיא אוהבת את חוף הים. "חוף הים בתל אביב?"
-"כן." נראה לו מוזר שמישהי מיוחדת כמוה חושבת על חוף הים
כמקום אידאלי. אבל זה מה שהוא כל כך אהב בה. הכל.
הוא כבר מזמן הבטיח לעצמו שהוא יעזוב את המקום הזה, החור הזה,
ברגע שיוכל. הוא לא צריך הרבה, ככה הוא חשב, מזוודה אחת תספיק
מעל הראש. תמונה או שתיים, ספר מוצלח, משהו יפה להעמיד על
המדף. חפיסת סיגריות. זיכרונות עמומים מימים יפים יותר. לונדון
מחכה רק לו.
אבל הזמן עבר, והוא נשאר. בגללה הוא נשאר, ככה הוא שכנע את
עצמו, אבל בזמן שהוא היה עסוק בשכנוע, היא פרשה את הכנפיים הכל
כך יפות שלה שהיא טרחה להחביא עמוק מתחת לחולצות הצמודות,
והמריאה למקום רחוק יותר, יפה יותר, עם אנשים מעניינים יותר,
שבו הכנפיים שלך זה לא משהו שאתה מסתיר.
הוא מצידו היה בטוח שהיא איפשהו פה קרוב, בטח בחוף הים. "מצטער
ילד, אבל לא ראיתי פה אף אחת שמתאימה לתיאור שלך," אמר המציל
האחרון בחוף האחרון, "ואני בכלל לא מבין מה פתאום בחורה עם
כנפיים מסתובבת על החוף. במשמרת שלי אין כזה דבר."
רק כשהוא חזר הביתה והתיישב על המרפסת, המרפסת שהיא כ"כ אהבה,
וראה את המטוס ממריא באופק, האסימון הקטן שבתוכו צנח, והשמיע
קול נקישה מתכתי, יחד עם כל שאר האסימונים שצנחו באיחור. הוא
קם וארז מזוודה.
גם אחרי שהוא הגיע ללונדון, לא היה ברור לו איפה בכלל לחפש.
בעוד הוא מתהלך באחת הסמטאות, מתפלל לאלוהי האתאיסטים, הוא עבר
ליד חלון של בית קפה. על השמשה היו מצויירים חול ושמש וגלים,
ולמעלה היה כתוב בגדול 'חוף הים' (תרגום חופשי). הוא בכלל לא
חשב עליה באותה שניה, רק רצה להיכנס פנימה ולהתחמם, לשתות
שוקו, וכשהוא הציץ פנימה הוא ראה אותה.
יושבת בפנים, כנפיים פרושות לצדדים, חולצה צמודה ולידה דחליל.
דחליל שחור וגדול. הוא הסתכל על הדחליל, הדחליל הסתכל עליו.
אפשר היה לומר שיש כאן החלפת משפטים משמעותית, אם לא היה מדובר
בדחליל. אבל הוא אף פעם לא אהב דחלילים, ולפי מה שסיפרו לו
פעם, דחלילים גם לא אוהבים אותו. ואז, גם היא שמה לב אליו.
קמה, נישקה את הדחליל, סידרה את הכנפיים ויצאה החוצה.
"חיפשתי אותך ואת כל הזמן היית פה... מצחיק, לא?" הוא פלט. היא
שתקה. מוזר, הוא חשב, היא כמעט אף פעם לא שותקת. לפעמים היא
אומרת דברים חסרי הגיון, לפעמים היא אומרת שמות עצם שונים
מנותקים, אבל לא שותקת. הוא ניסה ללכוד את מבטה, אבל היא
העדיפה להתרכז במדרכה הלונדונית האפורה, שכמו חוף הים בתל
אביב, התמזגה לתוך השמים בקו האופק. "הדחליל שלי מחכה לי," היא
אמרה לפתע, "אני חייבת ללכת. אבל אתה יכול להישאר פה, בחוץ, זה
לא מפריע לי. אני אצא אם אני אצטרך משהו, ואתה תהיה פה, נכון?
אני מממממש לא רוצה לאבד אותך," היא לחשה. היתה תקופה, אמנם
קצרה, שהוא היה מקבל את ההצעה ברצון. אולי לא ברצון, אבל מקבל.
אבל כאן, פתאום הוא הרגיש את הבחילה והכעס והקנאה והגאווה
מטפסים לו בגרון, והוא רצה להכאיב לה. שתדע, שתרגיש, שתזכור.
אז הוא דרך עליה. פעמיים. "אאוץ', זה כאב," היא אמרה בבוז,
ופנתה להיכנס לתוך בית הקפה. "אז את אוהבת דחלילים?" הוא צעק.
היא שתקה. "את יכולה לספר לדחליל הזה מה את מרגישה? על מה את
חושבת? את יכולה לסמוך עליו ולצחוק איתו באמת?" הוא המשיך, היא
שתקה. "אז בשביל מה הוא? סתם בשביל שתראי נחמד? סתם בשביל
שיהיו לך עוד חברים דחלילים שבעצם לא סובלים אותך בכלל? מה
הוא? סתם... דחליל..." הוא הרגיש שנגמר לו האויר, שנגמר לו
הזמן.
"אני אוהבת דחלילים," היא לחשה, "דחלילים הם פשוטים ונחמדים.
אין להם צרכים, רק קצת נשיקות ומגע. זה שהם מלאים בקש זה פלוס
גדול. הם יחייכו, יהנהנו, הם לא ימתחו ביקורת, הם לא יגיבו."
"אבל אני א-ו-ה-ב אותך... אני..."
"אתה לא דחליל," ובזה היא סיימה את הויכוח. ונדמה היה שאין עוד
מה לומר. "אבל באמת יהיה נחמד אם תישאר פה בחוץ... אני לא רוצה
לאבד אותך... נראה לי," והיא חזרה לחוף הים, לעולם הדחלילים
שלה.
והוא איחל לה את כל הרע שבעולם, כל הנזק והכאב, כל הייסורים.
"שיישרף לך הדחליל הזה, כמו הדחליל הקודם. ושהפעם תיכווי
יותר," הוא לחש לעצמו, הרים את המזוודה, וחזר הביתה, למרפסת,
לממחטות, חלק עם דמעות, חלק עם נזלת. ללונדון הוא כבר לא יוכל
לנסוע לעולם. אולי לחוף הים בתל אביב.