אני הולכת ברחוב, שעת ערב מוקדמת, אפילה קרה מלטפת את גופי. אי
שם בהמשך הרחוב אני רואה דמות, הולכת לקראתי.

זאת יכולה להיות אישה זקנה, חוזרת מהשוק עם סלים מלאים בדברים
שהיא קנתה. ביצים, חלב, לחם לבן, ממתקים לנכדים או שמיכת פוך
חדשה. איך הייתי רוצה להתכרבל מתחת לשמיכת פוך.
והאישה הזאת, יש לה מטפחת כחולה על ראשה וחיוך חביב של אנשים
זקנים מרוח על פניה. ופרקיה חלשים, זמנה עובר, הוא לא יודעת אם
תוכל להמשיך כך לסחוב את הסלים בקור העז שאופף אותה. החיוך שלה
נמוג, איבריה מתקשים בקור, קשה לה.

והדמות, היא מתקרבת אליי מעט. אולי זאת ילדה קטנה. קופצת על
חבל, מאושרת, כמו שילדים קטנים צריכים להיות. אושר טהור. ילדה
יפה, עיניים בהירות ושיער חלק קשור בשתי צמות הנחות על גבה.
והחיוך שלה, יכול להאיר חדר חשוך, בית קברות, אפילו את הלב שלי
החיוך שלה יכול להמס.
אבל מאוחר, מה הילדה הקטנה עם החבל עושה באמצע הרחוב? אולי
איבדה את הוריה? אולי יצאה לקנות לחם וחלב במכולת השכונתית
ואיבדה את דרכה שלה? באמת, היא נראית די אבודה.. מסתכלת ימינה
ושמאלה בדאגה. חבל עליה.

ואולי זהו זוג אוהבים, נער ונערה. החושך מתאים להם, הם הולכים
ברחוב, מראים את חיבתם. הנה, באה נשיקה עזה מלווה בחיבוק ענק..
ועוד אחת, ועוד אחת. הם לא יכולים להפסיק, האהבה חזקה מדי.
הנערה, צעירה למדי, פניה עוד מעט ילדותיות אבל היא בוגרת.
עיניים קטנות יש לה, חומות ושיער מתולתל ומקורזל ארוך. היא
אוהבת אותו. והוא, מעט יותר בוגר, רואים זאת בפניו. שיערו קצר,
שחור כמו הלילה ועיניים כחולות, בוהקות בחכמת חיים. הוא לא
באמת אוהב אותה, אבל הוא לא נותן לה לראות את זה. רמאי.

אולי, בעצם, זה חתול משוטט, לא אדם ולא אישה. חתול קטן, חסר
בית, מלוכלך. פרוותו הדביקה מדולדלת במיוחד בגלל מה שעבר. אבל
הוא יפה, רק בגלל עיניו הירוקות, הזוהרות בחשכה ומאירות לו ולי
את דרכנו הביתה, אבל אין לו בית.
הוא רוצה בית. הוא רוצה מישהו שיאהב אותו, יחבק אותו ויביא לו
אוכל. הוא לא רוצה לחטט בפחים למחייתו, הוא רוצה משפחה, רוצה
אהבה. מסכן.

אבל הדמות ההיא שהולכת לקראתי, היא אינה אישה זקנה ולא ילדה,
לא זוג אוהבים ואף לא חתול משוטט. הדמות ההיא היא אתה.

אני מנסה להעיף את מבטי, אתה עובר מתחת לפנס רחוב ופניך,
מתוחות מדאגה, מוארות לפתע וקופצות מן החשכה. הלב שלי לא עומד
בזה. לא הייתי צריכה לעזוב אותך, להגיד לך שלום ככה סתם בלי
סיבה. לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי באותה תקופה. לא ידעתי אם
אני אוהבת אותך מספיק בשביל להמשיך את הדבר הקטן, המיוחד שהיה
לנו יחד. לא ידעתי מה אני רוצה ממך. זה במילא לא היה מגיע לשום
מקום!
והנה, שוב אני מתרצת, חשבתי שזה נגמר.

ואתה, אתה עוד אוהב אותי?

אני מתחמקת ממבטך בחן, בורחת לצד השני של הכביש. ממשיכה ללכת
בקור העז העוטף את גופי. אתה לא שם לב שזו אני, או שאולי אתה
לא רוצה לשים לב, פגעתי בך.

עד מתי אתחמק ממך?
מעברי?