אתה כבר שם, אחרי ההליך הארוך,
אחרי כל ההכנות, אחרי שהזמן אזל.
עכשיו אתה שם, המחשבות מתעופפות לך מהראש,
ריקני וחלול, מתכונן לרגע,
מכין את עצמך, נושם עמוק,
עוד רגע זה יגיע, עוד קצת.
אתה שומע את הדממה, שמופרעת רק על ידי
הקול החזק של מפקדת המחלקה.
אתה נשכב, תופס את הנשק,
מקפיד על כל הכללים, מתרכז בתוך עצמך,
מרגיש חזק, מלא עוצמה.
אתה מוכן לעשות את זה, ואז משהו לא בסדר,
אתה נלחץ, צריך עזרה.
הרגל שלך עולה באיטיות, בחשש מסוים,
ואז בהחלטיות אתה מניף אותה באוויר.
אתה מקבל את העזרה שכל כך רצית, ועכשיו הכל בסדר,
עכשיו אתה שוב מרגיש טוב, מחכה,
והרגע מתקרב, אתה מתרכז,
מרכז את המבט שלך כמו שלמדת,
מחכה לפקודה, מצפה לה בהתרגשות, והנה היא מגיעה,
עכשיו זה הרגע, אתה פועל כמו שצריך, מכוון,
האצבע נעה באיטיות, מתקרבת להדק,
המחשבה היחידה שלך עכשיו היא להצליח, האצבע נוגעת בהדק,
אתה חושש ומתרגש בו זמנית, האצבע אוחזת בהדק,
מתחילה ללחוץ אותו, אתה יודע שעוד רגע גם ההדף יגיע,
מקווה שהוא לא יהיה חזק מדי, מקווה שהנשק ממוקם היטב
בשקע הכתף שלך, אתה סוחט את ההדק לאט לאט, מגיע לחלק האחרון
של היריה, מפעיל את הכוח שצריך, חושש ומתרגש אתה עושה את זה.

ופתאום נשמעת יריה, וההדף עושה לך טוב, וההתרגשות גואה,
ואז אתה מבין בעצם, שבפעולה שבזה הרגע עשית, יכולת להרוג בן
אדם.