אני מרגיש את הלב פועם בחוזקה,
שומע אותו, הולם בי מבפנים,
מרגיש שהוא הולך להתפוצץ,
אני מרגיש אותו מאיץ עוד ועוד,
טיפות של זיעה קרה זולגות על מצחי.

ופתאום שקט, הוא לא פועם יותר,
שניות של חרדה, דממה מחרישת אוזניים,
שקט כואב, כזה שחודר לעצמות,
האוזניים בוערות בדממה הרסנית.

כאב חד מפלח את ראשי,
מנער אותי מכל מחשבה על הישרדות,
הגיעה השעה, והוא בא לקחת אותי.

אין טעם להתנגד, אחרי כל מה שעברתי,
כל מה שעשיתי, אני מבין שהגיע תורי ללכת,
ועכשיו הדממה נעלמה, ואני שומע צעדים,
הוא מתקרב, אני מוותר על הרעיון לברוח,
כי אני מבין שאין סיכוי,
אומרים שאי אפשר להתחמק ממנו,
אז אני מתיישב, צונח לי באיטיות על הרצפה הקרה,
ומחכה.

הדלת נפתחת, קור אינסופי שוטף את החדר,
למרות שהוא אמור להיות לוהט, הוא לא.
הברדס השחור מטיל צל אימתי על פניו,
אי אפשר לראות אותם עד שהוא יסיר את הברדס,
ואז אדע שזה הסוף.

הוא מתקרב אלי, מסיר את ברדסו,
ואני אחוז אימה, מסתכל על פניו,
צנומות, שחורות, מצולקות ואכולות,
הוא נראה כמו שלד אבל מפחיד יותר.

אני מסתכל לתוך עיניו השחורות,
הן כל כך עמוקות שאני מאבד את עצמי בתוכן,
ואז מנגינה מתנגנת לי בראש,
אני מבין שהוא עושה את זה,
אני מנסה לגרום לזה להפסיק אבל אינני יכול,
זה נשמע כמו מנגינה מסרט ילדים,
אבל מזעזעת, עושה צמרמורת,
כזו שגורמת לך לפחד ללכת לבד בלילה,
ואז אני רואה את עצמי בעיניו, אני במנהרה המפורסמת,
צועד לעבר האור, האור מושך אותי אליו,
וברגע שאני נוגע בכדור האור הזה, הוא כולו משחיר,
מתחיל לנוע סביבי, תוך כדי שהוא מתהווה בתוך עצמו,
שואב ממני את האור הפנימי שלי, משחיר גם אותי,
עוטף אותי, מכאיב לי כאב קר ויבש,
ואז אני מבין שהכל נגמר,
אני צונח עם גופי הקר על הריצפה,
והוא אוסף את גופתי חסרת החיים, תופס אותה בצווארון,
מושך אותי אל תוך הדלת החשוכה,
ואנחנו נעלמים אט אט בחשיכה,
ואז אני שומע את אותה מנגינה מצמררת, וקול צרוד,
מפחיד, קר ומטיל אימה,
מצמרר יותר מהמנגינה עצמה,
לוחש לוציפר, לוציפר...