"אם תביא לי את הירח, אני אחשוב על זה!" היא מטיחה בפניך
בסרקסטיות. זו בעיה להיות מאוהב במישהי יפה בתקופתנו. היא ישר
חושבת שהדמעות שלך הן דמעות תנין, והצהרת האהבה שלך אליה, זו
שחזרת עליה בראש בשלושה חודשים האחרונים, היא עוד אחת מהצהרות
השווא שהיא מקבלת על בסיס יומי מגברים שמנסים להיכנס לה
לתחתונים. אתה מנסה להסביר לה שאתה באמת אוהב אותה, אבל גם את
זה היא כבר שמעה. ואתה סובל. אתה אפילו לא יכול לכעוס עליה, כי
אתה מבין. אתה ראית את החבר האחרון שלה, כמה קרקר סביבה הבן
זונה, ואחרי שלושה חודשים חזר מהטירונות עם בלונדינית שהרגליים
שלה לא נפגשו מזמן. אתה מבין, איך תיכוניסטית מאבדת את האמון
בגברים כל כך מהר, זה לא קשה עם כל החארות שמסתובבים חופשי.
שמעת את המניאק הזה אומר פעם למישהו: "נשים הן כמו קופסת
שימורים, אחד פותח, כולם אוכלים". רצית לרצוח. אתה פתחת,
ועכשיו גם הרעבים לא אוכלים חשבת בזעם. וככה בכאב, כשאתה רואה
אותה נסגרת רגשית, ופה ושם פותחת כדיי פתח צר את רגליה
למובחרים, אתה מעביר את השנה האחרונה שלכם בתיכון. מיום ליום
היא אטומה יותר, סגורה יותר, וזה כבר לא בגלל החבר ההוא, זו
מעין שריטה שחתכה עמוק, והשאירה צלקת מתחת לכנף של ציפור הנפש.
ואין דבר יותר עצוב מנפש פצועה בגוף כל כך יפה. לאט לאט היא
מאבדת את הרצון. הרצון ללמוד, לשחק, לחיות, לאהוב או לשנוא.
מתאדשת, מגביהה עוף, עד שכולם נראים מטושטשים. נדמה לך שאותך
היא עוד רואה בברור, נדמה לך שהמבט העמום שלה זוהר מעט יותר
כשהוא נפגש בשלך. אתה מחליט לרגש אותה, ובו זמנית לעשות את
הצעד שלך. אתה מוצא אתר באינטרנט שמוכר אבנים מהירח. אתה מבזבז
את הכסף שחסכת למכונית ומזמין חתיכה אחת. האבן מגיעה תוך חודש,
בקופסת מתכת דמוי ענתיקה, וכיסוי משי תכלת מבריק מבפנים. נשף
הסיום מתקרב, שם אתה מתכוון להעניק לה את האבן. אתה רואה בראשך
נותן לה את האבן, אומר לה שאתה אוהב אותה, ואתם מתנשקים. למעשה
scenario הזה מסתובב לך בראש כבר מכיתה ט'. אתה מרגיש כמו
האביר על הסוס הלבן, אשר בא לגאול אותה מייסורי חייה המשמימים.
האביר אשר יוכיח לה שאהבה היא לא סתם מילה שנשחקה משמעותה
משמוש יתר, ויעיר אותה מתרדמת החורף הרגשית שלה בנשיקה.

בסיום הטקס, כל המחזור מתחבק, גם אנשים שלא דיברו מעולם אחד עם
השני, מתחבקים כאילו היו חברים טובים מאז גן הילדים של עפרה.
כמו רוצים להגיד, ארבע שנים של מזויפות קיצונית, למה לא נסיים
בזיוף אחרון של חיבוקים מעושים? אך לשם שינוי המזויפות המחליאה
מוכיחה עצמה, ואתה מוצא עצמך, נתון במצב מושלם. אתה ניגש אליה,
כאילו באקראי, מוציא את הקופסא ומגיש לה. היא מסתכלת בקופסה,
בחוסר עניין, אך פותחת אותה מנימוס, מביטה פנימה בפליאה, אתה
רוכן על מנת לנשקה, אך היא נסוגה ומוציאה מתיקה עוד תריסר
אבנים כשלך. "אם תביא לי את הירח, אז אני אחשוב על זה!", ונדמה
לך שאתה רואה תקווה חולנית בעיניה. היא רוצה שתשיג לה את כל
הירח. אתה מזדרז להגיע הביתה, וחושב, מנסה להגיע לפתרון. ירח,
אה?