כבר לא שופטת אנשים, כי זה כבר לא משנה.

ההוא, שבגד ושיקר כל הזמן.
והיא, שאמרה שהיא חברה.
אמא, שכל הזמן צעקה.
וליאת, שריכלה, וצחקה.

לא משנה.

וההוא, ששתה או עישן, או אני לא יודעת מה.
ונסע.
ודרס.
ילדה קטנה.

ושקט.

ומה זה כבר משנה עכשיו?
כי יש לי את המיטה שלי, בפינה, עם הסדינים הלבנים. המכשירים,
הצינורות, הכל במיוחד בשבילי.
גם כל האנשים שמטפלים בי, וחותכים, ומביאים לי תרופות.
ומזריקים.
ומרדימים.

כבר לא משנה, לא עכשיו.

ואחר כך, הם משאירים אותי לבד. בלילה, כאן במיטה, בפינה, כבר
לא רואים את הצבע של הסדינים.
וחושך,
ובודד,
ועצוב,
ולא משנה.

והגוף הקטן,
העלוב,
הנפגע.

והעיניים, והדמעות שזולגות, והלב שבוכה, בלי קול.

כי זה כבר לא משנה.

ושקט.

ממש לא משנה.