[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"...אני לא יודע הרבה עלייך ", לחשתי מאוהב לשקד, לפני משימה
נוספת, "אני רוצה לדעת הכל..."
"טוב, אז... כדאי שתדע שאני לוקחת תרופות ונוטה להיות
אובססיבית..."



"תרד מזה!!!" צעקה לעברי שקד, מכניסה אקדח מתכת קר לפי, "אם
תנסה שוב לשלוח לסטייג' רמז לעובדה שחטפתי אותך, זה ייגמר רע
מאד!!!!"

"...שקד, כשאת מבקשת כל כך יפה, " חייכתי לעברה חיוך מריר "
ועם אקדח כל כך גדול, אין לי בררה אלא לבצע..."



כהן. איליה כהן. זהו שמי ותפקידי לשמור על העולם החופשי מטעם
המוסד. בשנת 2012 תפקידי נחוץ ביותר שהרי בעולם מסתובבים כל
מיני טיפוסים אפלים שמאיימים על העולם החופשי.

באותו יום נסעתי במכונית עם הגג המתקפל, בלוריתי מתבדרת ברוח
ולצדי שקד, חברתי הנורמלית לחלוטין וללא כל תסביכי רדיפה...
"כהן09, מדבר ש' ", הפריע לנו ראש המוסד דרך הוידאופון, "יש
לנו עבורך משימה חשובה..."
"יותר חשובה מלהיות לבד עם החברה שלי...?", חייכתי.
"כן, הרבה יותר חשוב, ליצן!!! סע בדחיפות לכלא ההקפאה בחיפה
החדשה, שם יתלווה אליך אורח שנמצא בתנומה ארוכה עוד משנת 98'.
הסיבה שהוקפא ובגינה יתלווה אליך היא שהוא יודע כמה סודות יקרי
ערך...לווה אותו במכוניתך לחולון, שם יפגשו אתכם סוכנים שלנו"



"אז איך מתנהל הספור?", חייכה שקד שיצאה ממקלחת ארוכה.
המראה שקלטתי בזווית העין הספיק לי כדי לסובב את ראשי, אך
מאוחר מדי: ראיתי רק את הגב המרהיב והשזוף שלה, שכוסה במהרה
בחלוק ביתי.
"הספקתי לכתוב חלק נכבד", חייכתי חיוך מלא זימה," אבל עזבי את
הספור...ללא אקדח, את הרבה יותר מושכת ממה שחשבתי עלייך..."
"ומה אתה חושב שניסיון ההתחלה המקרטע הזה ישיג לך?!", חייכה
שקד חיוך מרושע, מכסה בחלוק את שדיה העצומים וקושרת את החלוק.
"אבל...לפני יומיים התחלת אתי... אבלאבלאבל..."
"ובאמת חשבת שעשיתי יותר מלהתגרות בך?!", חייכה החוטפת
השטנית.



בתא זכוכית מלא בחנקן נוזלי מבעבע, בין כל הבועות, ישן נער בן
18 שהכרתי היטב.
"פתח את התא!!", פקדתי על הסוהר והצבעתי על אישורים מתאימים.
בתוך דקות, לחץ הסוהר על המוט ותא הזכוכית נפתח. הנוזל הצונן
והמוקצף, שמלא את המכל, נשפך מעלה אדי קור לתעלה ליד המכל.
הנער, שנאבק לנשום עד עכשיו, שהעלה בועות מפיו המבוהל כשהחלה
ההפשרה; רעד עירום עד שהסוהר השליך לעברו מגבת.

"אתה...נראה הרבה יותר מבוגר ממה שזכרתי...",מלמל במבוכה לאחר
שנרגע.
"כצפוי," אמרתי ביובש, "זה מה שהקפאה בכלא ממשלתי עושה לך..."
"השתנית הרבה מאז שלמדנו בבית הספר היסודי... ומאז התיכון,
מהפעם היחידה שהתראינו, עברת השתלת שיער..."
"כן, כן, גם עזבתי את עבודתי כמשורר מובטל ועברתי לריגול...
אבל עזוב את זה עכשיו, זזים???...."

"יש...בעיה קטנה...", מלמל בכבדות ונעץ עיניו ברצפה, "אולי
עדיף שלא אצטרף אליך בינתיים".
"למה?"
"יש לך זמן לשמוע חלום מבשר רעות שחלמתי...?"
"יש לי 2 דקות," אמרתי בקשיחות, "אחר כך זזים".
"אתמול בלילה חלמתי חלום נורא. אני יודע שזה לא הגיוני ולא
אפשרי מדעית לחלום כשאתה מוקפא, אבל זה מה שקרה. בחלום שלי
הרמתי רובה והתחלתי לטבוח בעיר שלמה...ילדים, נשים, זקנים -
איש לא ניצל... רק ערמה מדממת של תודעה לשעבר ובשר
בהווה...אולי משהו קרה בהקפאה, עדיף שאשאר מוקפא בינתיים..."
"עזוב שטויות," נבחתי עליו, "אם הייתי מאמין בחלומות הייתי
היום בלרינה בקרקס הרוסי, אתה שומע?!"
הנער נעץ בי מבט נוקב.
"זה...", האדמתי מבושה, "חלום של בן-דוד שלי..."
"אני בטוח," חייך דודי, כך קראו לו; בממזריות, "אני בטוח..."



בקיצור, לאחר שניתנו לדודי מספר דקות להתלבש, והחלפתי לתלבושת
מדברית, טוקסידו עם כאפיה; נסענו במרחבי האקלים המדברי (אל
תשכחו שהחור באוזון התרחב ב14 השנים האחרונות...) שבין חיפה
החדשה לשמורת בת ים, שהפכה לשמורה לנגמלים מסמים.
הגענו לשמורת בת-ים, דרכה היינו חייבים לעבור בדרך לחולון.
גם שם חם, השמש יוקדת והשער האדום שחסם את דרכנו עורר את חוסר
סבלנותי וחוסר נוחות בפרצופי המיוזע.
"ביקורת שגרתית!!!", הרים השוער את קולו.
פתחנו את דלת מכוניתנו. השוער סקר בעניין את פנים המכונית
ולפתע נחו עיניו על קופסה שדודי החזיק.
"מה זה?"
"זה...תרופה," מלמל עצבני דודי," אני חייב לקחת לדלקת הפרקים
שלי..."
"מצטער," פסק השוער וחיוך משונה עלה על פרצופו, "אין תרופות או
סמים בשמורת בת-ים לגמילה מסמים...אצטרך להחרים ממך את
התרופה..."
"אתה בטוח שתסתדר עם דלקת הפרקים שלך?", שאלתי כמה דקות מאוחר
יותר והרחק משם.
"זה בסדר," חייך ולקח עוד כדור," שמרתי ליתר בטחון כמה כדורים
בגרביים..."

הכל היה יכול להיות בסדר, אך רצה הגורל ומקץ חצי שעה נתקענו
בשמורת בת-ים בגלל המנוע שהעלה עשן לפתע.
"אויייי לא!!! לא!!! אין לי מספיק כדורים אם נתקע פה!!", נלחץ
דודי.
הוא הניח את ראשו המייבב בין ברכיו והחל להתנודד קדימה ואחורה
שוב ושוב...
"תרגע כבר, " הפטרתי לעברו, "תכף אמצא מוסך שיחלץ אותנו".
השמש קפחה על ראשנו. יצאתי מהמכונית ובעוד דודי הופך לעיסה
מיוזעת ומיבבת מהלחץ והאקלים, הרמתי טלפון למוסך קרוב.
הם הבטיחו שיבואו, אז חכיתי.
מקץ חצי שעה ראיתי מול עיניי את דודי יוצא מולי ואקדח שמצא בתא
הכפפות בידו, מכוון אליי.
היה לו מבט מטורף בעיניים.
"מה אתה עושה?!", שאלתי מבוהל, מבין שהחלום שלו עומד
להתגשם...
"לא יכול לשלוט בזה.. עוד מעט זה יקרה...מה שלא ספרו לך זה
הסיבה שבגללה  הוקפאתי...  בכתה י"ב חטפתי התקף פסיכוטי וטבחתי
בעיר שלמה עם רובה ציד, אבל המשפט בוטל כי גויסתי למוסד כרוצח
שכיר... כשגליתי שוב סימני אלימות, הם הקפיאו אותי... אתה
מבין, בלי התרופה "נגד דלקת", בלי חצי כדור כזה כל 10 דקות,
העיר אבודה!!!"
הוא עצם את עיניו כמנסה להתמקד אך כשפקח עיניו חיוכו הפך
למטורף משהו...
לא הייתה לי בררה, שלפתי משרוולי סכין חדה וזרקתי היישר לתוך
לבו לפני שיירה בי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה שכונה פה.





פולניה,
משתלבת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/10/02 12:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איליה כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה