בחדר שלי הכל ורוד. מין ורוד מפחיד כזה שבוהק באור. הורוד הזה
הוא צבע מהשטן, תאמינו לי. הכרתי מספיק אנשים בחיים שלי שבהו
בחפץ ורוד יותר מדי זמן ומאז לא חזרו לעצמם.
לפעמים בלילה כשאני שוכב במיטה אחרי יום מפרך אני מקשיב. יש
שקט קצת מוזר, אבל אז אני שומע את זה. אני שומע צעדים קטנים
ושירה בקולות גבוהים וחמודים. הם שרים שירים... מין שירי לכת
כאלה על... רגע אני שומע את זה... אלוהים. הם שרים על ורוד.
אנשים קטנים שהולכים באמצע הלילה ומהללים את הצבע הורוד? אני
בטח חולם. אבל אם אני חולם מה אני עושה במיטה? אני צריך להיות
בחוץ. ערום. בשדות של דשא ורוד. או לפחות ירוק.  כדאי שאני
אצבוט את עצמי לפני שאני נחפז למסקנות. ככה הם עושים בסרטים כל
השחקנים הגדולים האלה. פעם ראיתי בסרט מצוייר שמישהו מבקש מחבר
שיצבוט אותו לוודא שהוא לא חולם ואז החבר נותן לו אגרוף. יש
משהו מוזר באלימות מצויירת שגורם לי לאבד את העשתונות ולפרוץ
בצחוק ילדותי וטיפשי. אולי זה הקולות המצחיקים, או אולי זה
פשוט כל הקולה הזאת ששתיתי. אומרים שקפאין גורם לך להיות מסטול
אם שותים מספיק. אני לא מאמין לזה. זה לא הוכח במחקרים
מבוקרים. מצד שני, אימא שלי שותה רק קולה נטולת קפאין, והיא לא
כיפית כל כך. היא כיפית רק כשהיא שיכורה. פעם ראיתי איש שיכור
ברחוב. זה לא היה נחמד. הוא אמר בדיחות בערבית על השיער שלי,
אני אמרתי בדיחות בעברית על הפרצוף שלו, כוסות עפו, אצבעות
נשברו, בסוף מצאתי את עצמי יושב ומשחק שש-בש קטלני לאור נרות.
אני אוהב נרות, הבעיה היחידה היא שאני אף פעם לא זוכר מאיזה צד
צריך להדליק. מהצד של הפתיל או מהצד של האצבע. אני אוהב את
האצבע שלי.
בוקר טוב.