בערב שקט שכזה
נפלה עלייך העצבות
כמו חלום בליל בלהות,
החלטת לברוח, להפסיק לנשום.
כמו תינוקות שלא מדברים,
כמו הים שלוקח ולא מחזיר,
כמו שקרים שטבולים בשירים שמחים,
וזרי שושנים נבולים בידיי שרועדות מזה שנים.
ושורות של אנשים עומדים ומסתכלים.
המגפה התפשטה לכל הסביבה,
כמו פצע קטן שהחוויר לכוויה עצומה.
אני עומד בפינה ומתבונן, ואני חסר תקווה.
אני רוצה לקחת אותך, ולהראות לך את העולם.
ויחד הלכנו, כמו עשבים קטנים שהחלו לצמוח,
מסורבלים בתוך עצמנו, ומנסים לשכוח.
הדמעה שלך, היא  סמל לכאב.
הכאב הוא סמל לעצבות.
עצבות היא מגפה, מגפה שתעבור במשך ימי ההסתכלות.
ושקט.
הכוכבים מסתכלים עליך, אך את לא עליהם.
והלילה  נעשה ליותר מוזר, וקר.
שכבות של בגדים לא מחממים את ההרגשה,
הכוויות מתעצמות ויחד איתן תחושות האכזבה.
הכוכבים משקרים לפתע אמרת, לא כמוני הוספת.
הבנתי. הכעס הוא ממני.
והלכתי.
ראיתי שבכית, ראיתי שצרחת.
ראיתי גם שהורדת שכבות של בגדים, כי נהיה לך חם.
הוקל לך שהלכתי, ואני שמח.
עכשיו תורי שיתבוננו בי שורות של אנשים,
עכשיו תור הדמעות שלי ליפול, על גופי שנעשה לפתע קר.
ואני עומד לי במרכז העלם, מחכה שגם מישהו יבוא אלי ויראה לי את
הכוכבים,
אך אני מרגיש את השממה.
והיא רק מתעצמת מדקה לדקה.
אנשים גם לי כואב.
גם אני צריך עזרה.