נולדתי בעמק, בחלק שבו יש שביל ארוך שמתחיל רחוק משניתן לראות
ונגמר קצת רחוק יותר. השביל נמתח וכל הירק אנך אליו. מעולם לא
הרגשתי בלכתי לחברי כי במורד אני הולך, ככה זה שהיער זקיף כולו
למדרון, לא מרגישים את העמק שחבוי בו , לא מרגשים כלום...
היא היתה קטנה וחסרת כל רע. תמיד עמדה כשביקשו ממנה, צחקה כל
פעם כשחייכו אליה ושאלה את שלא הבינה. וכשתמימותי גאתה מאחותי,
לקחו הורי את הקטנה (כנראה במעלה הגבעה) ואמרו כי אין סיכוי
שיחזרו ביממה הקרובה. לקחתי את חפצי ללילה והחלתי בשביל לעמק.

החבר שלא מדבר חיכה לי בביתו. הוא אהב אותי כמו שאני - ללא
סיבות.
ובאותו יום אחרי שעות של נגינה הוא אמר לי בצער שהוריו לקחו לו
את אחותו הקטנה. זה שנה שלא דיבר ובמשפט אחד העביר לי מחסום
כנה של שתיקה (ושקיעה). ובפרידה עצובה מחבר (ושפה) החלתי
בעלייה הקשה. רגלי כשלו והבעתי צנחה, ובמקום בו העין לא רואה
סוף או התחלה נשאתי תפילה - תפילה חרישית שבקשה מגן למלאכותי
הקטנה.
תפילה להתייחדות עם התמימות שבמעלה הגבעה.