היא מסתכלת לתוך הסיר ומקללת. גם השנה כל הגפילטע התפרק לה
והג'לי יצא ירוק ונוזלי כזה וגם השנה אימא של בעלה תתן לה עצות
מועילות תוך זלזול באינטליגנציה שלה, כי מה זה משנה אם היא
מנכ"לית של חברת היי-טק מצליחה שהקטינה את השבב של המחשב תוך
צמצום המעגל האלקטרוני, כל עוד היא לא מצליחה להכין גפילטע פיש
כמו שצריך, היא לא האישה הנכונה בשביל בעלה.
בארוחת החג כשבעלה ייספר לאימא שלו שהיא זכתה בקידום משמעותי
בעבודה וההעלאה במשכורת, ושכנראה הם יעברו דירה בעקבות כך, היא
בטח תזלזל ותגיד שמקומה של האישה בבית עם הילדים, ושהגיע הזמן
באמת שיהיו להם כאלה, כדי שיספיקו עוד לראות את הסבתא שלהם. אז
היא תחשוב לעצמה שהסיבה היחידה שהיא לא נכנסת להריון למרות שהם
מנסים היא שמישהו שם למעלה לא רוצה שהילדים יספיקו לפגוש את
הסבתא הרעה שלהם.
כשהם יישבו בסלון עם הקפה והעוגה, חמותה תשאל בפעם המאה אם
העוגה כשרה לפסח, למרות שדווקא בעלה הוא זה שאוכל בייקון
שנסיעות עסקיות והיא באה ממשפחה שומרת מצוות והם אף פעם לא
אכלו לחם בפסח או בשר עם חלב ביחד.
היא מסתכלת לתוך הסיר ומקללת. בזמן שהייתה שקועה במחשבות
שליליות על החג, העוף הספיק להישרף ולהידבק לסיר. היא לא הייתה
כל כך מיואשת בניסיון האלף ומשהו שלה להקטין את המעגל
האלקטרוני, אבל עוף זה כבר סיפור אחר.
היא זורקת לבסוף את הסינר המשעבד הזה ויוצאת החוצה. בדרך היא
לוקחת רק את מפתחות המכונית ואת הפלאפון שלה, שיהיה, בכל מקרה.
היא נכנסת לג'יפ ומדליקה את הרדיו לפני שהיא מתניעה, כמו תמיד,
אבל התחנה מכוונת על רשת ג', בטח בעלה נהג בג'יפ שלה לפניה.
היא נוסעת ולא יודעת לאן, אולי תיסע לחברה ותשב שם במשרד שלה,
הממוזג, רחוק מהחום של הסירים ותשקע בלחץ העבודה במקום הלחץ של
החגים. אבל היא נוסעת דווקא לכיוון השני ועולה לכביש המהיר.
הפלאפון שלה מצלצל נון-סטופ. בטח בעלה שנכנס לפאניקה. שיקפוץ
לה. שיכין הוא את ארוחת החג במקומה. אז היא לא עונה.
ברמזור היא רואה אישה בתוך מכונית מוציאה תיק איפור ומתקנת את
השפתון במראה הקטנה של האוטו. אז היא מסתכלת על עצמה, ורוצה
לצעוק על עצמה, בושה, תראי איך את נראית, תהיי קצת יותר אישה
וקצת פחות עצמך. היא, שכל חייה נאבקה כדי להיכנס לעולם העסקים
של הגברים, פתאום רוצה להיות אישה. פתאום מפריע לה שהיא לא
מצליחה להכין גפילטע פיש ועוף, והכל בגלל חמותה המגעילה הזאת
שמנסה באינטנסיביות להוריד לה את הביטחון העצמי.
תיכנסי להריון, היא צועקת על עצמה, תיכנסי כבר להריון, תלדי
ילדים ותהיי קצת יותר אנושית, היא מרביצה לבטן שלה, והרמזור
כבר מזמן ירוק, וצפצופים שנשמעים מכל עבר הם שמחזירים אותה
לפוקוס על הכביש והיא ממשיכה לנסוע, אבל לא יודעת לאן, אז היא
נוסעת אחרי האישה הזאת עם הליפסטיק.
כבר חושך בחוץ, וצלצולי הפלאפון שלה ממשיכים בעקשנות, אבל היא
לא עונה, ורק מקללת את בעלה, כי הוא יודע באיזה לחץ היא וכל מה
שאכפת לו זה שהאוכל יהיה מוכן לפני שהאימא הדיקטטורית שלו
מגיעה אליהם הביתה, ופתאום בא לה לנסוע אל הבית של ההורים שלה,
ושאימא שלה לא תתלונן שהיא לא באה לבקר, ולאכול את כל המאכלים
הטעימים שמזכירים לה את הילדות, החריימה החריף של אימא שלה
והקציצות עם ערימת האורז האינסופית על הצלחת, ואחותה שנמצאת שם
עם בעלה והילדים שלו, ואחיה הצעיר שגם הוא שם עם חמשת ילדיו,
ואשתו המצחיקה שתמיד מספרת בדיחות במקום להקריא את ההגדה של
פסח. פתאום בא לה לנסוע הביתה לאימא שלה, לבכות לה ולחזור כמה
שנים אחורה בזמן, למרות שאז היא הייתה רווקה זקנה ומדוכאת,
לפחות בחגים היה לה טוב עם המשפחה.
בפניה האחרונה לפני הבית של ההורים שלה היא מתחרטת. היא לא
יכולה לחזור לשם, היא לא רוצה להיות מי שהיא הייתה אז, היא לא
רוצה לראות את כל האחיינים שלה ולקנא באחים שלה, התקופה הזאת
נגמרה בשבילה מזמן. אז היא פונה שמאלה במקום ימינה, וממשיכה
לנסוע קדימה.
ברמזור הפלאפון שלה שוב מצלצל והיא לוחצת על הכפתור כשהיא
חושבת על תירוץ לבעלה, אבל בעלה נשמע יותר מדי לחוץ, מה שלא
מתאים לו להילחץ בגלל ארוחת חג אחת. אז הוא מבשר לה את החדשות
הרעות - לקחו את אימא שלו לבית חולים, היה לה התקף לב והוא מצא
אותה לבד בבית שרועה על הספה כשבא לקחת אותה אליהם הביתה. הוא
מוסר לה את הפרטים בקול רועד ואומר לה שתגיע מהר לבית החולים.
כל הדרך לבית החולים היא נוסעת על מהירות מופרזת ומתפללת שלא
יתפוס אותה שוטר, ושאם כבר יתפוס אותה, אז שיוותר לה, בגלל
החג... מבעד לדמעות כביש איילון נראה מעומעם, ובכל זאת אסור לה
לעצור אפילו לרגע, כי היא נסעה כל כך רחוק מהבית שהיא מפחדת
שייקח לה יותר מדי זמן להגיע לבית החולים.
בפניות היא מתפללת לאלוהים שייתן לחמותה לחיות ומבטיחה לו
דברים בתמורה. היא מתחייבת תמיד להכין גפילטע פיש טוב ושהאורז
לא יידבק לסיר, ומבטיחה שלא תתעצבן יותר כשחמותה תגיד לה שבעלה
לא צריך להרים את הכלים מהשולחן כי הוא גבר. רק שתחייה.
כשהיא מגיעה לבית החולים היא רואה את בעלה עומד במסדרון ולפי
הפרצוף שלו היא מבינה שאזלה כל תקווה. היא לא יכולה לעצור את
הדמעות כשהיא חושבת על כך שחמותה אף פעם לא הספיקה לראות את
הילדים שלה, שיבואו מתי שהוא, בטוח יבואו, ואפילו לא הספיקה
לטעום גפילטע טוב שהיא הכינה, אז היא מחבקת את בעלה וחושבת
שבחג הבא אין גפילטע ואין חמות ויש רק הרבה הרבה ילדים קטנים
לא שלה. ואולי, אולי גם אחד קטן שלה, עם העיניים הכחולות של
בעלה, השפתיים האדומות שלה, והאף הקטן והסולד של חמותה. |