פעם כשידעתי לספור רק עד 11, 10 נראה לי המספר הכי גדול שיש.
וכשלמדתי כבר לספור עד 101, 100 נראה לי כמו חלום רחוק.
אבל תמיד ידעתי שיש מספרים שאני עדיין לא יודע לספור עד אליהם.
תמיד ידעתי שכל מה שאני יודע הוא זמני עד הדבר הבא שאכיר.
וכאן בדיוק את נכנסת לתמונה. כשהייתי איתך נראית לי כמו הדבר
הכי גדול שיכול לקרות לבחור כמוני. וכשעזבת הבנתי שצדקתי. לא
פשוט להיות צודק. תאמינו לי, אני מנוסה בזה מאוד. הרי לא יכול
להיות שאת באמת היית הדבר הכי גדול שייקרה לי. אחרת אני כמו
האדם הזה שהגשים את כל חלומותיו. הוא מאושר, אבל רק לרגע אחד
קטן וזמני. ואת, מסתבר, לא כמו 10 ש-11 עקף אותו בסיבוב. ולא
כמו 100 ש-101 האפיל עליו. את באמת המספר הזה האינסופי שאחריו
אין לי יותר כלום לצפות אליו. את באמת אינסופית. ומה אני אמור
לעשות עם כל המידע הזה עכשיו? כל מה שלימדו אותי כשהייתי קטן,
שתמיד יש יותר ממה שאתה יודע, מתפרק לי בפרצוף. מצחיק שכל מה
שפחדתי ממנו באמת קרה לי. פחדים אינסופיים על איך שאת עוזבת
אותי. אולי הכל קרה בגלל שפחדתי ואולי בגלל שלהוא שם למעלה יש
הומור מעוות. בכל מקרה, הפסקתי כבר לפחד מדברים. במילא הם בסוף
מתגשמים כל הפחדים שלי. ואת, אינסופית שכמוך, לא רק שגרמת לי
להיות שוב צודק, גרמת לי גם להפסיק להאמין. כי עכשיו, כשאני
יודע כבר לספור עד מספרים שייקח לי יותר זמן להגיע אליהם מאשר
זמן שנשאר לי לחיות, אני מבין שאת מספר אינסופי שלעולם כבר לא
אעבור...