"הי מותק, איך היה בעבודה?" אמא במכנסים מחויטות וחולצה לבנה
מכופתרת עמדה עם הגב אלי חותכת ירקות לסלט.
"נחמד מאוד, כרגיל" אני פותחת את המקרר, מוזגת לעצמי כוס חלב.
אבא יושב על הספה קורא בעיתון, מעיין בו, יהיה נכון יותר
להגיד, אני כבר לא זוכרת מתי ראיתי את הפנים שלו בפעם
האחרונה.
"בואו לשולחן, האוכל מוכן" אמא מסתובבת עם קערת הסלט, אני
מתיישבת עם כוס החלב, "אמא, יש לי חבר חדש, קוראים לו רון, אני
מאוד רוצה שתפגשו אותו, הוא ממש מיוחד, הוא סוס".
"איפה הוא היה בצבא?" אבא ממלמל מאחורי עמודי הכלכלה.
"צנחנים, 890, מאגיסט" אני מדקלמת במהירות, אני רואה איך הגבות
של אבא מתכווצות מתחת לעיתון, רמז לחיוך שנמתח על שפתיו,
"צנחנים יפה, לכי תדעי, היום חלק מהסוסים האלה בכלל לא הולכים
לצבא".
"לא יקום ולא יהיה", אמא צועקת, "הבת שלי לא תצא עם שום סוס,
יעקב אתה מקשיב לי בכלל, תסגור את העיתון ובו לשולחן, הבת הזו
שלך רוצה לצאת עם סוס ואתה מחייך מתחת לעיתון?".
אבא יעקב קם מהספה, כלל לא טורח אפילו לסגור את העיתון ומתיישב
לשולחן.
"אני לא מבינה אותך" ממשיכה אמא "למה את לא יכולה להיות כמו כל
החברות שלך, הנה תראי את איילת בעלה עורך דין ואת, את יוצאת לי
עם סוס, מחר עוד תביאי לי חמור הביתה".
"אין ס י כ ו י !"
אבא סוגר את העיתון "הבת שלי לא תצא עם חמור, כולם יודעים  שכל
החמורים האלה משרתים בגולני."
"יעקב שניה אחת אתה לא יכל להיות רציני, מדובר בעתיד של הבת
שלך, תסביר לה שעם החברים האלה שלה היא לא תגיע לשום מקום" אבל
אבא יעקב כבר מזמן שקע עמוק בתוך מוסף הכלכלה.

פגשתי אותו שבאתי לבקר חברים מהגרעין במושב, שונה כזה, כהה
ומסתורי, שנינו אהבנו לרוץ בבוקר נושמים את אוויר המרחבים את
ריח הדשא הקצוץ, אין שום דבר כמו ריח הדשא הרטוב מטל הבוקר,
הוא היה כזה שינוי מרענן אחרי החברים העירונים שהיו לי, אלו
שמיהרו להתבגר לאמץ לעצמם חיים לא להם.
לי הוא הזכיר את החיים בקיבוץ בתקופת הצבא, תמימות נעורים,
אהבנו לשכב על הדשא במרכז המושב מביטים בכוכבים, בעיר אף פעם
לא ראית כל כך הרבה כוכבים וכאן הם נראו כל כך קרובים וכה
נוצצים, הוא היה מספר לי על ערבות רחוקות אותם עבר במסעותיו
ואני בעיניים מוקסמות מלטפת לו את הצוואר, מספרת לו על העבודה
במשרד, על ערמות הנייר.
ניסיתי לשכנע אותו הרבה פעמים לבוא איתי לעיר, לפגוש את ההורים
שלי אולי לחפש עבודה חדשה, אבל הוא בשלו בעקשנות פרדית משהו
טען כי החיים שלו הם במושב בין המרחבים, שהחיים בעיר יחנקו
אותו, הוא לא מסוגל לעבוד במשרד, הוא כבר ראה מה קורה לסוסים
שעוברים לגור בעיר.
בסוף זרקתי אותו, אמא שלי צדקה אין מקום לתמימות נעורים בחיים
האמיתיים. לא היה לנו עתיד ביחד, הוא היה צריך את המרחבים שלו
ואני כבר מזמן סיימתי את הגרעין. איזה כלבה אני יכולה להיות
לפעמים.