אני שוכבת לי בחושך, רק נר אחד דולק לו על השולחן.
אני שומעת אותה שרה, "השנים שעברו לקחו לי ת'כח, הנה אני כבר
פוחדת לחשוב"...
אני כל כך מזדהה,
אני כל כך מפחדת, אבל בכל זאת עושה את זה לעצמי.
ממשיכה לדמיין, לחשוב, להזות.
אני מרגישה כאב כל כך עצום, אני בוכה, זורקת את כל מה שיש לי
מהמיטה ישר אל הריצפה, רוצה לצעוק אבל לא מצליחה.
לא מצליחה להבין למה אני עושה את זה לעצמי, אני נותנת לכולם
לפגוע בי, נותנת למילים שלהם להדהד לי בראש כל היום, ולהרגיש
שהם כל כך צודקים, להרגיש לבד.
אני קמה, פותחת את החלון ומסתכלת למטה, על הרחובות הריקים,
הבודדים (גם הם מרגישים לבד), מידי פעם עובר מישהו, הוא כאילו
חש שאני מביטה עליו ומסתכל גם הוא, אז אני הולכת.
אני יוצאת מהחדר, שוטפת פנים ומסתכלת על עצמי, כל כך מתאים לי
פנים בוכות, עם דמעות, עצבות בלתי נגמרת, כאב. זה פשוט מקסים.


והנה נגמרה לה עוד התקפה של ייאוש, אני שוב מחייכת לכולם,
שוב צוחקת, שוב מחבקת, שוב מתפללת,  
בבקשה תעזרו לי...

ת ע ז ר ו   ל י   ל מ ו ת.