פסים, פסים.
פסים חומים קהים, קהים פחות.
פסים של חול בוץ וזרעים שעפו ברוח.
פסים של אדמה חרושה.
מעליהם פסי רכבת,
ובאופק פסי חשמל.
ואני שמשקשקת מכל ניע וזיז,
מביטה בפסים.
מביטה בכתמים ירוקים שבאים והולכים,
נעים במהירות על פני חלוני.
מביטה באנשים שמסביבי, שלא מביטים בדבר.
מביטה במשחקי האור והצל שרוקדים בקרוני.
ילדים שצועקים רצים ומציקים לנוסעים,
סופרים בקול ובצחוק פרוע קרון, קרון. כיסא, כיסא.
ואני סופרת דקות עד לתחנתי.