אני לא יודעת מתי הכול התחיל, אולי כשראיתי את "יוסף וכותונת
הפסים המשגעת", או אולי כשראיתי את הקליפ של "Down by the Lazy
River". אבל לא משנה מתי. אני אהבתי אותו. אהבתי אותו כמו שלא
אהבתי אף גבר בחיי.

אני יודעת שזה נשמע טיפשי. אני יודעת שזה נשמע מופרך. אך הייתה
לי הרגשה כי גם הוא מרגיש את אותו הדבר. הוא רק צריך לפגוש
אותי ואז... אז הכול יסתדר.

ידעתי שעליי לעשות משהו. כזה רגש לא בא פעם ביום, הוא גם לא בא
פעם בחודש. זה רגש אמיתי, לא סתם פנטזיה של נערה מתבגרת. לכזה
רגש אי אפשר להתכחש. לכן חייבים לפעול.
אז דחיתי את מועד הגיוס שלי (למרות שאם אתחתן, מי צריך
להתגייס), מכרתי את אוסף הדיסקים שלי (עוד מעט הדבר האמיתי
ישיר לי, רק לי), הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את שמי. כעת
חפציבה לא קיימת יותר, הכירו את סטייסי ווינדסוורת' -
המורמונית החדשה, לשירותכם (או יותר נכון לשרותו). קניתי כרטיס
טיסה והייתי בדרך ליוטה, ארה"ב - לכבוש את ליבו של אהוב ליבי.

אז מה אם הוא נשוי באושר כבר 24 שנים ויש לו 5 ילדים. הוא נשאר
עם אותה "דברה" רק בגלל שאני לא הייתי שם. אני בטוחה.

אני בטוחה.

אז כשהגעתי לביתם של האוסמונדים ודפקתי על הדלת, יכולתי לחוש
שדוני בכבודו עומד מאחוריה. עצמתי את עיניי וכשהרגשתי שהדלת
נפתחת אמרתי: "שלום, דוני. אתה לא מכיר אותי במציאות, רק
בחלומות שלך. אני חפצי... אהה... סטייסי, כן... סטייסי. ואני
העבר, ההווה והעתיד שלך. רק תגיד ואהיה שלך לנצח. כל עוד תהיה
אתה שלי." פקחתי את עיניי וחייכתי מוכנה לחיבוק החם ואוהב של
חמדת לבי הנצחית. מחכה למילות האהבה שלו. מחכה שייפצח בסרנדה
עבורי. אולי "Puppy Love", או שיר שלבו הלחין במיוחד בשבילי.
כי הרי לבו ידע שאגיע יום אחד.

זה לא היה דוני. זה היה אחד הבנים שלו. הוא טרק לי את הדלת
והתחיל לצרוח לאמא שלו. כשאני אהיה אמו החורגת - תנחשו מי יגיע
לפנימייה...

חזרתי לחדרי הקט במלון הולידיי אין ושקעתי ברחמים עצמיים. אולי
זה לא הזמן שלנו, אולי הוא עדיין לא בשל בשביל אהבה אמיתית,
אולי... אולי זה לא ילך בינינו.
פתחתי את הטלוויזיה, בתקווה למצוא בידור זול שיסיח את דעתי
מאהובי, זה שהגורל קרע ממני. ההיפך היה הנכון, שידרו איזו
תוכנית בידור רדודה שהתמזל מזלה ואירחה את, לא אחר מדוני שלי.
הם דיברו על תוכניתו החדשה ואני הבנתי שזה סימן. סימן מאלוהים
שאוהב אותי ואת כל שאר המורמנים (זה מה שהיה כתוב בספר ההדרכה
למורמוני המתחיל). התחלתי את לזמזם את "Mary, Did You Know?"
ואהבתי לדוני (ולישו - כי דוני אוהב אותו מאוד) התעצמה.
וידעתי, דבר לא יעצור אותי, את האהבה ואת החתונה (לפחות 1,529
מוזמנים ותזמורת).

שכרתי מכונית, קניתי דיסק (לדרך) ובזמן שאני שומעת "If Someone
Ever Breaks Your Heart", לחצתי על דוושת הדלק וטסתי לכיוון
האולפנים המאוחדים של יוטה. אחרי שכנוע קל (והרבה שוחד ששולם -
הכול השקעה עתידית) הצלחתי להיכנס לאולפן בו מצלמים את
"הפירמידה", שם דוני שלי הוא "עודד מנשה הישראלי". חיכיתי
שיסיימו את ההקלטות ושדוני שלי ייפרד מכל המעריצים (כמובן שהוא
נחמד לכל אחד ואחת מהם) ואז פניתי אליו. ראיתי את רוח
המאווררים מבדרת את שערו המסורק למשעי, את שיניו הלבנות
מבריקות באור הפרוז'קטורים ואת צווארו הבהיר והמתוח מזיע קלות
בגלל חום התאורה. הרגשתי שהזמן עומד מלכת וכי בכל צעד לבי פועם
ביתר חוזקה. אהבתי הרבה לדוני גברה ככל שהמרחק קטן. ראיתי שהוא
מביט לכיווני. חיוך דק עלה על שפתיו, הרגשתי כי חיוכו המפורסם
עומד לצוץ כל רגע, פוחדת כי אותו חיוך יגרום לי לשיתוק החלטתי
לדבר, לדבר עכשיו. "דוני..." לפני שהספקתי להמשיך הוא שלף
תמונה חתומה, חייך את חיוכו ואמר: "הנה, חומד (הוא קרא לי
חומד!!!), תמונה חתומה בשבילך... איך אמרת שקוראים לך?",
"ח..ח...ח.. ס...ס.. סטטט סטטייסי, קוראים לי סטייסי. דוני,
הו.. דוני... אני אני אני אוהבת... תתחתן איתי!! עכשיו!". עם
אותו חיוך מושלם, שפתאום נראה לי קצת מוזר, דוני רשם את שמי
בחופזה ואמר: "ג'ורג', אני הולך לאסוף את הילדים מהגן, אם דברה
מתקשרת תגיד שאני כבר מגיע. אה... כן. סטייסי? הנה. חג הודיה
שמח" והלך. הוא פשוט הלך. בלי נשיקה. בלי "נתראה עוד מעט". אבל
אני, אני שמכירה אותו כל כך מקרוב, הבנתי את הרמז, הוא לא היה
צריך לומר לי, אני ידעתי בלי מילים. דוני שלי הוא אדם הגון.
הוא לא יירצה לפגוע ב"דברה" שלו בפומבי. מחר, בארוחת חג ההודיה
הוא יספר לה את הכול.
את אותו היום ואת היום שאחרי העברתי בנעימים בבריכה של המלון,
עונה בחיוך לכל אלו שבירכו אותי. קצת ריחמתי עליהם, הרי אני
אהיה עם דוני שלי ביום ההולדת שלו - והם לא. יום אחרי יום
ההודיה ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי לו.

השעה שמונה וחצי בבוקר. הוא לא התקשר. השעה אחת עשרה ורבע
בבוקר. הוא עדיין לא התקשר. השעה חמש שלושים וחמש. למה הוא לא
מתקשר??? כשהשעה שבע בערב הגיעה ודוני שלי עדיין לא התקשר
החלטתי שיש לעשות מעשה. לקחתי את האוטו ונסעתי אליו הביתה
(בדרך שמעתי את "Go Away Litle Girl" וחשבתי שזה בדיוק מה
שדונישר ל"דברה") והופתעתי לגלות שהבית חשוך. הייתכן שהוא
בדרכו אליי? אם כן, למה הבית ריק? האם סילק את אשתו והילדים
כדי שנוכל להיות קצת לבד? התקשרתי למלון ובדקתי אם היו לי
אורחים, לא היו. גם לא השאירו לי אף הודעה. אלא אם כן אתם
קוראים ל"חפציבה תחזרי הביתה. אנחנו מתגעגעים אלייך" הודעה. מי
זו בכלל חפציבה?

אז חיכיתי בכניסה לבית שלו. עד שיגיע. כנראה הלך לקנות מצרכים
לאיזו ארוחה רומנטית. כשהבוקר הגיע דאגתי קצת, אבל חשבתי
שכנראה הלך לצפות במרוץ מכוניות - הרי אחרי חקר עבר משפחתי,
מרוצים זה התחביב הכי אהוב עליו.

אחרי ארבעה ימים הדוור, החלבן ושליח העיתונים התחילו כבר
להסתכל עליי באופן מוזר. הם פשוט לא הבינו את החשיבות של
ההמתנה שלי, לא נורא, פחות שלושה מוזמנים לחתונה. אבל אז כבר
התחלתי ממש לדאוג. אולי משהו קרה לו? אולי הוא הלך לאיבוד? הוא
הרי היה ילד פלא, הם מאוד חלשים ומפוחדים והם צריכים שידאגו
להם בכל רגע ורגע. כעבור יום הוסרו כל חששותיי ראיתי את
מכוניתו האדומה והנוצצת של דוני שלי נכנסת לשביל החניה, הייתה
צללית של איזו אישה לצד הנהג, אולי זו מארי שבאה לברך את גיסתה
לעתיד? כשהוא יצא מהמכונית רצתי אליו, חיבקתי אותי ונשקתי
לשפתיו. את השאר אני לא כל כך זוכרת. הכול נראה כמו חלום מתוק
ורטוב.

אחרי ארבעה חודשים, אני יושבת כאן כותבת לכם. אני מאושרת כי
אני יודעת שניצחתי. הוא שלי. כנגד כל הסיכויים... הוא שלי.
האהבה הגדולה של חיי שלי. רק שלי. כל שאבקש הוא יעשה, ולהיפך.
נשיר ביחד. אולי נוציא תקליט משותף? אני לא יודעת. יש כל כך
הרבה זמן לעשות את כל מה שנרצה. ומתי שרק נרצה. מתי שרק ארצה.
אני רק צריכה לחכות לתרופות ואז הוא שלי לכל כך הרבה שעות.

שלי!





לסיפור מצורפות תמונות ביצירה:
http://stage.co.il/Stories/151016




תודה לענת שטיין על העזרה הרבה.