הסחרחורת שסובבה אותי לתוכה,לתוך זרועותיה הרכות, בחיבוק
שהתחיל ממני,ונגמר בין הלשון שלי ללשון שלה.
הסחרחורת שהופיעה פתאום,אחרי כל הויכוח,אחרי חילוקי הדעות
והאשמות ההדדיות המיותרות שהיטחנו אחד בשניה. מתעלמים מחולשת
השני,מודעים לחולשה שלנו,לכאב הנורא של הפגיעה,של שבירת
האמון.
קראו לה מירב, ולי קוראים מיקי. על הדלת היה כתוב מירב ומיקי
גלזר.
אנחנו חברים כבר שנתיים,לא התחתנו,גרים ביחד בדירת שני חדרים
בפלורנטין. רצים מהעבודה ללימודים,מגניבים נשיקות בין לבין,
סרט או מסעדה בעיקר בסופי שבוע.
אני מאוד אוהב אותה,ואני חושב שיותר משהיא אוהבת אותה. אמרתי
לה את זה.
זה מפחיד אותי. היא לא ענתה,התיישבה עלי ולא ירדה ממני כל
הערב.משתדלת לשמור על מגע מכסימלי. הבנתי שזו התשובה שלה.
בינינו ,לא נרגעתי.
אוקיי, אם כבר מדברים, תמיד הייתי קנאי. אז התחלתי לעקוב
אחריה. חשדתי בה. כל איחור שלה היה מריץ טונה של אדרנלין בתוך
הדם שלי.היא לא פריירית.
היא התעצבנה,וכל הזמן רבנו.
על הספה,מול מירה,הפסיכולוגית שלי, ניסיתי לדמיין מצב של חיים
בלעדיה.לא יכולתי.
איבדתי כל צלם אנוש,בולש אחריה ,דואג לה,תמיד איתה.
הסחרחורת הגיעה ברגע השיא של הפיצוץ האחרון,והלשונות שעד עכשיו
שלחו ארס, התאחדו לאחת. היא אהבה אותי,אני יודע,אבל אני לא
יכולתי לחיות בלעדיה,ולכן החלטנו לסיים את הקשר.
עכשיו אני לבד, והיא עם אחר. |