"בבקשה, תתעוררי... בבקשה איילת מתוקה, קומי, קומי, נו כבר
איילת!". אמא של איילת לא יכלה יותר להתאפק, ואת דבריה, שהחלה
כמעט בלחישה, היא סיימה בכעס. כבר יומיים שאיילת ישנה, במצב
רפואי הנקרא קומה, והמצב לא נראה כ"כ מעודד. רבקה, אמה,
הסתובבה במסדרונות בית החולים כמו רוח רפאים, עייפה ומותשת,
ולמרות הפצרותיו המרובות של מוטי, בעלה, היא לא חזרה הביתה.
למרות שמוטי ידע טוב מאוד איך קרה שבתו הבכורה, האחראית, נמצאת
במצב הזה, הוא המשיך לתהות "איך זה יכול להיות?" ו"איך זה
קרה?". זה קרה במוצ"ש, המכונית של דורי -ואיילת בתוכה- התנגשה
במשאית זבל שחנתה. דורי, החבר של איילת כבר שלושה חודשים, יצא
עם צוואר תפוס. איילת היא כמעט צמח.
"דורי... דורי אני כאן..." מלמלה איילת. "מה? מה אמרת?" אמרה
רבקה, לא מבינה. "כלום" השיבה איילת בקול צלול, לשמחתה המרובה
של האם. "אחות! מוטי! מוטי, איילת התעוררה, היא מדברת! אחות!"
צעקה רבקה בהתרגשות. היא החלה לשמוע את נשימותיה הקצובות של
איילת, ואת המלמולים והרחשים שפלטה מפיה. "דורי... בוא..."
המשיכה איילת לומר ברוך את השם שכל כך אהבה להגיד, השם של הבן
אדם שכל כך אהבה. מוטי הגיע לחדר, כשבראשו המחשבה שרבקה חולמת
את הדברים ששמעה, אך בליבו הייתה התחושה שמשהו בכל זאת השתנה.
וזה היה כך. כשראה את איילת מזיזה את אצבעותיה בעדינות, כאילו
היא מנסה להשתחרר ממקום כלשהו ולהגיע אליהם, הוא פרץ בקריאות
שמחה: "איילת! איילת כמה דאגנו לך, איילת!". היא חייכה חיוך
קלוש ועיניה היו עדיין עצומות. "זכרי איילת. אל תבזבזי את כוחך
לשווא. פתחי את עינייך רק כאשר שווה לך לעשות זאת" לחש לה הקול
שאיתו שוחחה ביומיים האחרונים. הקול נתן לה עצות, חלקן מצחיקות
וחלקן אמיתיות, עצות ששומרים לכל החיים. איילת אהבה את הקול
הזה, והוא השרה עליה הרגשת בטחון. היא ידעה שהיא נמצאת במעין
עולם ביניים. היא לא הבינה למה היא לא מתה, ואיפה אלהים...
אולי הוא בשביתה? היא תהתה בחלק מהזמן, וצחקה. למרות שלא באה
ממשפחה דתיה, היא ידעה שאלהים אף פעם לא נח. היא זכרה את
הסיפורים של סבתה, על אנשים צדיקים שאלהים נגלה אליהם ודבר
איתם. מהסיפורים האלו היא ידעה שאלוהים תמיד שומר על האנשים,
ואף פעם לא עוזב אותם. אז למה בכל זאת היא כאן? אולי זה גן
עדן? ואולי, חס וחלילה, זוהי הכניסה לגהינום? לא הייתה בידיה
תשובה לאף אחת מהשאלות האלו, עד שהופיע הקול. "אהלן, איילת,
נכון?" אמר לה הקול בפעם הראשונה שנפגשו. "כן, אני איילת...
מהו המקום הזה, מה אני עושה פה..?" היא שאלה בהיסוס. "ברוכה
הבאה. אני מאוד שמח לראות אותך. את מבינה, את אמורה להיות מתה
כעת, את אמורה להטמן באדמה, ונשמתך צריכה להגיע לגהינום."
"לגהינום?" איילת שאלה בפחד. "כן, אבל קבלנו איזה הודעה דחופה.
משהו ששינה את כל התמונה" הסביר הקול, ואילת חשבה שהיא מתחילה
להבין. המצב הוא כזה: היא זוכרת שיצאה עם דורי במוצאי שבת. היא
זוכרת כמה רקדו, וכמה רגליה היו עייפות כשיצאו מהמועדון,
ונכנסו למכונית של דורי. היא זוכרת כמה אהבה אותו, כמה אהבה
הייתה ביניהם... עכשיו הכל נראה לה מעורפל ומטושטש. "רגע,
עשינו תאונה?" היא שאלה. "כן, דורי לא היה עירני במיוחד, והוא
התנגש במשאית שחנתה בצד הכביש. ככה הגעת לפה" השיב הקול. "ומה
עם דורי?" היא שאלה, לא בהרבה התעניינות. "הוא עם צוואר
תפוס..." אמר הקול בלגלוג. 'אני כאן, במקום מוזר,' הרהרה איילת
'ולו נתפס הצוואר...?' גם היא החלה לגחך. "בכל אופן, מתי אני
יוצאת מכאן?" היא נשמעה כעת יותר ריאלית ומפוכחת. "ברגע שנדע
לאן לשלוח אותך, את תוכלי לצאת מכאן. אבל עד שהם יגיעו
להכרעה... זה יכול לקחת שבועות, ואולי אף חודשים" אמר הקול.
איילת נדמה לכמה רגעים. "מה עם ההורים שלי, והחברים? איפה הם?
יש חלק ממני שנשאר שמה, בעולם הקודם, שיכול להיות שמשוחח עם
מישהו ממש ממש עכשיו?" היא שאלה בהיסוס, מקווה שלא תדע מה עובר
על הוריה כעת... "את נמצאת כעת במצב של צמח, את מחוסרת הכרה
כלפי הסביבה. גופך לא זז, ונשמתך נמצאת בעולם הביניים, עולם
המעבר. רצינו להעביר אותך לגהינום, אבל אז הגיע עדכון חדש,
לגבי משהו, ואת מתעכבת כאן. עד שתגיע ההחלטה מלמעלה - את כאן,
הבנת?" סיים הקול. "כן" אמרה איילת והשתתקה. "אז מה עושים
עכשיו?" אמרה אחרי דממה קלה. "בינתיים, אני אהיה אתך. דעתי
היא, שהם יחזירו אותך לעולם שממנו באת, ותוכלי להמשיך את חיייך
כמו קודם, בלי אף שינוי. לכן, אני הולך לתת לך כמה טיפים..."

איילת חייכה. זו הייתה פגישתה הראשונה עם הקול. עכשיו, כשהגיעה
השעה לעזוב את עולם המעבר, היא ראתה שהקול צדק. באמת, לאחר
התייעצות מפרכת של יומיים, החליטו להחזיר אותה לעולם הראשוני
שהייתה בו, העולם עם אמא רבקה, אבא מוטי, והחבר שלה דורי.
דורי... ביומיים שהייתה בעולם השקט והמיוחד הזה, היא הבינה
שמעולם לא אהבה אותו. היא החליטה שאחד הדברים הראשונים שהיא
תעשה כשתצא מכאן, הוא להיפרד מדורי. 'למה?' היא שאלה את עצמה,
אחרי שהחליטה מה שהחליטה. היא זכרה את כל הרגעים שלה עם דורי.
הרגעים המתוקים, אלא שזכרה ותזכור לעד. היא זכרה גם את
המריבות. המריבות שבסופן, תמיד, תמיד בא הפיוס. אבל עכשיו, היא
חשה את הרגעים האלו בריחוק מסוים. 'תראי, תראי איך תרגישי
כשתראי את פניו של דורי. הלב שלך יתפוצץ..." לחש לה קול
מבפנים. אבל לאיילת נראה שאפילו הקול הקטן ההוא לא האמין
בדברים שאמר. 'מה היה קורה אילו הייתי מתה? דורי היה חי את
חייו בהרגשה שבאמת אהבתי אותו'. פתאום איילת הבינה כמה מסוכן
לחיות בהנחות מוטעות. "ועוד יותר חמור, לחיות בשקר..." היא
המשיכה.
הקול הופיע. איילת ידעה שזאת הפעם האחרונה שהיא תוכל לדבר
איתו. "נו איילת... את בדרך למטה. את שמחה?" הוא שאל אותה.
"כן," השיבה לו. "כשהייתי כאן הבנתי שיש המון דברים שאני צריכה
לעשות, לתקן, לשפר... דברים שאם לא הייתי מגיעה לכאן, בכלל לא
הייתי שמה לב שהם לא בסדר." "כן, אני שמח בשבילך. לא הרבה
אנשים זוכים לדבר כזה" אמר הקול והשתתק לו לפתע. "איילת, מה
הדבר הכי משמעותי שלמדת כאן, שהבנת?" שאל אותה. "אני חושבת
שלמדתי שכל סוף הוא התחלה חדשה" היא השיבה מהורהרת. "ו.. שחיים
רק פעם אחת" היא סיימה את דבריה, והיה ניכר שהיא באמת מוכנה
ורוצה לחזור לעולם שלה, למגרשה הביתי. "טוב אז.. אני מניח
שאנחנו נפרדים.. שמרי על עצמך איילת. גם אני אשמור עליך.." הוא
נשק על מצחה, והדבר הבא שהרגישה היה אצבעותיה של אמה, מתפתלות
בין אצבעותיה שלה. "איילת, איילת... את ערה!" אמר מוטי. איילת
חשה כאילו קמה משינה עמוקה עמוקה... 'בטח חלמתי... לא, לא,
הדברים האלו היו, הם היו, הם קרו לי, הייתי בעולם אחר היא
חשבה, עיניה עדיין עצומות. "זכרי איילת, אל תבזבזי את כוחך
לשווא. פתחי את עינייך רק כאשר שווה לך לעשות זאת" לחש לה
הקול...