בס"ד
יום שישי יד תשרי התשס"ג

וידויו של מכור

"שלום, אני דניאל ואני.. אני חושב שאני בן אדם.."

"אנחנו אוהבים אותך דניאל!!"

הוא נעמד גבוה במרכז האולם מתנשא מעל כולם ובהה בהם בהלם,
מעולם לא האמין כי יצליח להגיע לאחת הפגישות האלה, כולם נראו
כל כך.. חביבים.. שלא ידע מה פחד מהם כל כך לפני כן.. הוא כחכח
בגרונו והמשיך בווידוי

"הכל החל לפני כעשרים ושתים שנה, הגעתי לעולם מ.. רחם.. כך
אמרו לי, מעולם לא סיפרו לי את האמת" הוא סיים את המשפט בצעקה,
מבחין בזווית עינו במישהי נורמלית לחלוטין מנענעת את ראשה
בהבנה.
הוא שאב מכך כח והמשיך "מאיפה יכולתי לדעת את האמת? מבינים?
תמיד סיפרו לי שאני בן אדם והכל היה נחמד.. המשכתי לשקוע ב..
אשליה הזו" ירק את המילים האחרונות בבוז, "עד ששמתי לב שהכל לא
ממש מסתדר, דברים בסיסיים שלימדו אותי על בני אדם לא הסתדרו
לי.. אחד הדברים שהחל להדאיג אותי היה הראש השני שלי.. עד כמה
שהבנתי - לבני אדם לא אמור להיות כזה" החל לבכות מביט בראש
השני שהנהן אליו בהסכמה עצובה,
"צבע גם די הפריע.. ידעתי שיש בני אדם בכל מיני צבעים, אבל לא
פגשתי בני אדם סגולים, ולא משנה כמה "צבעוני" אותו אחד נקרא.
הקש ששבר את גב הגמל הדו ראשי הסגול הזה.. (הצביע על עצמו)
היה.. דולפינים.
לא אהבתי דולפינים.. ואין בן אדם שלא אוהב דולפינים..
שלא תבינו לא נכון, אני התאמצתי!!
הייתי הולך לכל מיני מופעי דולפינים, צופה בכל מיני ילדים
קטנים מושכים בבגדיהם של הוריהם ולוחשים אליהם 'אמא, למה הוא
לא מחייך כשהדולפין קופץ' וזה רק גרם לי להרגיש יותר שונה
ולהתאמץ יותר להנות מהדג המטומטם הזה" שלח מבט התנצלות לאשת
דולפין שעמדה בצד "אבל הפעם היחידה שנהניתי היתה כשהדולפין קפץ
דרך החישוק הגבוה והתנגש במאמן שלו על היבשה.." (אשת הדולפין
לחשה "ג'רי" והתעלפה).

"הדברים האלה גרמו לי להבין בבירור ש.. שאני.." הוא מחה את
הזיעה מראשיו בעזרת הקשקשים הסגלגלים שעל ידיו וניסה להמשיך
"מצטער.. זו הפעם הראשונה שלי כ.." ונקטע בשאגת "אנחנו אוהבים
אותך דניאל",
הוא התעודד מעט והמשיך בסיפורו "הדברים האלה גרמו לי להבין
שאני לא בן אדם" המשיך במהירות בדהירתו במורד הווידוים "שמעולם
לא הייתי ואיני כזה!! שבקעתי מביצה כמו שאר ההידרות.. שאני
הידרה ואני אשאר הידרה!" סיים בצעקה שהדהדה בחלל האולם השקט
לחלוטין,
כולם בהו בו בהערצה, באיזו קלות הוא הוציא את זה החוצה.. אך
ההערצה פחתה במקצת כשהמשיך בסיפורו
"כל זה היה לפני שנתיים וחצי, בחצי השנה הראשונה נתקלתי בכל כך
הרבה קשיים כשניסיתי לשכנע את הסובבים אותי כי איני בן אדם,
החברה שלי - הומו ספייאנסית נורמלית לחלוטין, היתה בהלם ואחר
כך הציעה לי לפגוש פסיכולוג טוב שמטפל בזה, היא אמרה שנכון
שאני מיוחד יותר מהשאר.. אבל זה לא אומר כלום ואני צריך להמשיך
בחיים שלי כי החיים שלך ואתה הם מה שאתה עושה מהם. לאחר
שהתעקשתי והראתי לה כי אני יכול לנשוף אש, היא התייאשה ממני,
אמרה שאני נדבק לקטנות, ועזבה.. היא.. עזבה אותי.." יבב
בנחירות קצרות כשהעובדה הזו הצליחה שוב לחלחל לתוך תודעתו, הוא
עצר לכמה שניות, קינח את אפו מניצוצות האש בצמר הפלדה שהביא
אתו, ניסה להשתיק את הראש השני שבכה ללא הרף וצעק 'שרההה שרהה'
(האמת היא שאהובתו של דניאל בכלל היתה דנה, אבל הראש השני שם
את עיניו על מישהי אחרת.. סיפור ארוך..) והמשיך הלאה



"מאז המשכתי לנסות לשכנע את עצמי שאני בן אדם ביתר שאת, הייתי
קונה מכנסיים של בני אדם ומתעלם מכך שהזנב היה קורע אותם שניה
לאחר מכן, בחורף הייתי מכסה רק ראש אחד במטריה ו.. הייתי מתעלם
מהצעקות של הראש השני" הביט במבט מבויש בראש השני שהביט בו
בכעס מהול ברחמים (עצמיים ולא עצמיים - זה מאדדדדד מסובך להיות
הידרה..), אך בשנתיים האחרונות הגעתי למסקנה - אני לא יכול כך
יותר!! אני רוצה לחזור לעצמי שוב!!" צעק מתלהב יותר ויותר יחד
עם הקהל (מתלהב - גם מילולית..) הוא התנשם קלות שם לב לאיזו
מהומה גרם, נרגע מעט, והמשיך :

"אני רוצה למצוא את מקומי בחברה, אבל כאני האמיתי! לא כסתם
זיוף!! אני רוצה להיות למשל כמו סמי" הצביע על מנחה הקבוצה,
"הוא מצא את מקומו בחברה למרות כל השינויים הקטנים שיש בינו
לבין שאר האנשים, ועכשיו הוא מתפקד כחלק מהחברה בדיוק כמו שכל
אחד מאתנו צריך - כאני העצמי שלו" סמי הנהן כלפיו בחמלה
מחוייכת, הסיט  מעט את גלימתו השחורה הצידה והמשיך לשייף את
המגל הנוצץ,
"אני רוצה לגלות את האני שלי מחדש לעשות מה שהידרה יכולה לעשות
בלי להכנס ללבוש את לבוש האדם הזה.. טוב.. לא מילולית, אתם
צריכים לראות הידרה לובשת וורסאצ'ה.. ובכלל - נעלי עור נחש
עושות לנו רק טוב.." חייך מעט נזכר בנעליים החדשות שקנה באותו
בוקר, השתעל לפתע במבוכה כשנזכר היכן הוא נמצא וסיים בקצרה
ובפשטות
"בקיצור.. אני רק רוצה להיות עצמי, בלי להרגיש שוב.. לעולם..
שאני בן אדם!!",
וכך בהמולה של מחיאות כפיים ושריקות עידוד, הוא ירד מהבמה ופנה
בחזרה למקומו.

סמי לקח את רשות הדיבור "דניאל, אנחנו מודים לך על הוידוי
המרגש, האספה הבאה תהיה שבוע הבא ונשמע שוב את מר ק. קנט מתאר
את הפחדים שלו מקריסטלים שונים, עד פעם הבאה להתראות." ואז
נזכר..
"אה.. דניאל.. בא אלי אחרי הפגישה, אני צריך לסדר איתך משהו,
זה קשור לעבודה..".

הסוף.