נפלאות משאלת ליבי, המזוהם בטוהרו של זה
אשר לעולם יידום,
על משמר גאוותי הבדויה, הבזויה, הבלתי מרוסנת,
מדוע אינך קורא לי אליך,
להרגיש את פניך, בחוסר ענין משווע לחום אבוד,
מתפזר בחלל האין קץ,משובץ יהלומי פחם
המוגדרים ככוכבים,
קורצים אליי מכל פינות היקום וקצוות תבל,
כמו שמיכת טלאים מקומטת ובלויה,
כך הינו מהלך חיי,
מהול בריקבון ובדלנות מחליאה
למען יידע כל זר את פיקציית אושרי,
בטרם אשייט בכנפיי המדומות,
הקצוצות, אל ליבת השקט המוחלט.
                           

                                  דממה.