[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היו לאמא שלי דגים באקווריום, אולי לא לאמא שלי. אולי בתמונה
מסויימת, אולי לאמא אחרת. מעולם לא היו לנו דגים אמיתיים.
כל כך אהבתי להביט בהם, כל כך, וכמו הילד בסיפור המצוייר הזה.
איתמר שטיפס על הקירות גם אני רציתי להכנס לתמונה של האקווריום
עם הדגים או לאקווריום עצמו. אני טובע במחשבות שאולי הם שלי
ואולי לא. אבל אני אוהב דגים. כאלה. כמו שבתמונה הזו. תמונה של
גן נשכח. מצוייר בגיר או בצבע מים. גם אם הכניסה אסורה, או
שצריך לשיר חזק כדי להגיע לשם. ולשיר עצוב כדי לצאת. פעם תמיד
נתנו להכנ ולצאת מתמונות. הם היו יפים כל כך. הם שחו הפוך, ישר
אולי. הם היו כתומים עם עין שחורה פשוטה. פשטות תמימות. והיינו
הולכים למוזאון גם. אני וההורים שלי. פעם רק אם אמא כי אבא
חיכה בבית לשמוע מה אספר כשאחזור. ואמא קנתה לי תמונה. זו היתה
גלויה פשוטה, גליון עם ציור של ילדה או דג פשוט וצבעוני. אולי
שניהם ביחד, אבל לחוד. בלי לערב פחדים. ואמא קראה את שם הציור
בשבילי. היא אמרה שזה מוזיקה. ואחר כך בן דוד שלי ואבא שלי
ראו, והם לא האמינו שזה שם הציור, ואני עשיתי להם דווקא. כי
אהבתי אותם ורציתי שהם קצת יכעסו, ויצטערו ויסלחו ויאהבו וגם
ודרך ובכל שלוש המילים האלה וגם באהבה של מישהו בחלום שהוא
מציאות. כשילד הולך למיטה הוא קודם כל רוצה לחלום ולא בהכרח
לישון. אולי לא כל הילדים כי יש כאלו שיקומו בשביל למצוא חללית
אדומה ונוצצת ליד המיטה. כי הם רצו מתנה או מישהו נחמד או
שיהיו נחמדים אליהם או לטוס איתה לחלל או סתם לשמים. זה בעצם
גם לחלום. ופעם ישנתי וחלמתי שאני מקבל מערכת סטיראו מיוחדת,
מעולם אחר. כי חבר דמיוני נתן לי אותה. אנחנו היינו חברים, אבל
הייה צריך להעלים אותו בסוף. אולי שכנעו אותי שצריך. בגלל שיש
את זה בטלוויזיה. ולמחרת בבוקר קמתי לחפש את מערכת הסטיראו.
אבל לא מצאתי. אמא שלי הייתה שמחה אבל כי היא באמת קנתה לי
מתנה. ספר. ובהתחלה באמת חשבתי שזו מערכת סטיראו קטנה ופשוטה
מעולם אחר. בצבעים אדום ושחור. כמו בחלום הזה כי ידיד שלי היה
קוסם מעולם הסיינטפופ של שנות השמונים, והארץ הדמיונית שלו אי
שם, על אי מרחף היא נהדרת באמת. אבל לא בגלל שאיזה איש שמן אמר
את זה. כדי לקבל עבודה טובה יותר. אבל אם הוא היה נשאר בעבודה
הזו. הייתי מקבל עוד מדבקה צבעונית ויפה כשהייתי הולך אם אמא
שוב לתערוכה שלו. ואז לעוד ילדים היו מיטות יפות כמו שלי. כי
זה מה שמכרו בתערוכה. מיטות וארונות ושידות כדי לשים עליהם
דובי או סבון. ולהדביק עליהם מדבקה של פרפר. אפילו שהראו שם את
זה בטלוויזיה והילדים האחרים לא ראו את זה כי הם רצו הבייתה.
כדי לשחק באופניים או חללית. כחולה.
כמעט טבעתי פעם אחת. כי היה אסור לי לעשות מה שעשיתי. אפילו
אמא כעסה. כי זו לא הייתה מחשבה שלי. זו הייתה רק תמונה. של
דגים. וטבעתי בתוכה. בחלום. ונחנקתי ולא יכולתי לצאת כי לא
ידעתי אז לשחות. אז אמא שלי קנתה לי ספר עם ג'ירפות ואריה.
וילד בשם איתמר שמבקר אותם. כדי שאני לא אפחד. ולא אעשה את
השטות הזו ואטבע שוב. אפילו שבספר הם בכו. ולכן גם הלכנו לגן
חיות ולקניון ופעם חלמתי שקניתי נעליים שרוקדות מעצמן. כמו
בטלוויזיה. והיה איתי חבר מהמציאות. והיה לנו כסף לקנות הכל כי
הכל לא עלה כלום. אז קנינו דובי. וגם יצור מוזר. קוף, אולי
חתול או ארנבת שנקראה "אפיטה". ואחרי שנה והרבה ימים לקחתי
שיעורי שחייה בגיל 6. כדי להיות ביחד עם כולם. עם כל האנשים
ששוחים ולא לבד. ולפני זה. קצת אחרי שהייתי איתו בקניון הזה.
ליקקתי גלידה בתחנת אוטובוס והסתכלתי על הטיפות שנופלות
מהגלידה על הרצפה של התחנה. חשבתי שהם כולם כאלה שיודעים לשחות
ואני לא. ואני לא רציתי להסתכל למטה. ראיתי אותם. הם היו
חומים. מהשמש. כי בים יש שמש ואנשים מקבלים צבע חום. ואולי
הגלידה היתה טעימה, אבל אמא דיברה אז, על זה שאני אלמד לשחות
ואני רציתי להיות כמו כל האנשים. ולא טיפה של גלידת וניל. בים
של אנשים וילדים משוקולד שיודעים לשחות. ובסוף שחיתי. ועדיין
אני לא גלידה של שוקולד. אבל במסעדות הם המציאו גלידה שהיא
מעורבת. גם שוקולד וגם וניל. ואבא הציע לי לקנות אחת לאחר
שחזרנו מהים. לא רציתי את הגלידה הזו כי היא נראתה לי בן
כילאיים וראיתי אנשים שצחקו עליהם כי הם ליכלכו את הפנים שלהם
בגלידה. איפה? כן גם בטלוויזיה. אז לא רציתי לאכול את זה. רק
גלידת וניל. אפילו שפעם אחרת לא אכלתי. כי הקיבה שלי היתה
קטנה. והמבורגר קטן לא נכנס ולא צ'יפס ולא קולה. אז אבא אכל את
הגלידה. ואני לא הסתכלתי על הריצפה כי אני שונא להביט למטה
אחרי שאני מקיא. חבל. את אבא לימדו לאכול גלידה והמבורגר וגם
צ'יפס וקולה ביחד כשהיה קטן. זה טוב. אבל שוקלים הרבה. אם הוא
היה בטלוויזיה הוא היה יכול לדבר על ארצות יפות ואף אחד לא היה
אומר שהוא שמן. אבל חשבתי שאנשים גדולים הם שמנים יותר. כמו
דובים גדולים והדובי הקטן שלהם תמיד רזה. והאח שלו צהוב בדרך
כלל. אבל מחוץ לטלוויזיה הדובי הקטן הוא סגול.  התסכלתי במשפחה
של הדובים שהייתה לי על המיטה ועל ארגז הצעצועים. אז מה אם
צחקו על האיש השמן הזה בטלוויזיה. הדובה הזו הייתה לבנה בכל
זאת. והאבא היה חום. והבן היה קטן ושחור. והוא כעס. ואח שלו
היה סגול והוא היה שמח. ולא הייתה להם אחות. והוא לא צחק על אף
אחד. הוא היה טוב. הם אהבו זה את זה ואותי. כמו ההורים שלי.
אבל אם מכניסים דובי למטבח הוא מתלכלך מהאוכל ואז הוא לא לבן.
אבל הכנסתי בכל זאת. ועכשיו יש לי דובי סגול שאמא שלו אפורה עם
אף שבור. כי אהבתי אותה כל כך שהלכתי איתה לכל מקום, אבל לא
לים כי החול מלוכלך. אבל כן ברחוב כי הרחוב לא מלוכלך. יש רק
קצת חול אבל אמא לא צדקה. הים מלוכלך יותר כי יש בו יותר חול.
והאף של הדובה שלי שבור כי זרקתי חזק. כי רציתי לצחוק עם בן
דוד שלי. ועם הדובי השחור העצבני. זרקתי גם אותו. אבל הוא לא
נפצע. אני רק לא מסתכל עליו כי הפה האדום שלו נקרע. בדיוק כמו
בובה של זחל שעשו לו את זה. אבל הוא היה צבעוני, ויפה. כמו
התמונה עם הדגים. כשהיא היתה פעם. אני אוהב גם שחור. רציתי
שיהיה לי שיער שחור ועיניים חומות כמו לכולם ולבן דוד שלי.
ולחבר שלו. כי הם שיחקו ביחד ושנאו אותי. כי השיער שלי היה
צהוב. אז הם צחקו ותמיד רציתי שלא יהיה לי שיער בצבע צהוב
ועיניים כחולות כי אני היחיד שהיה לו, מכל האנשים. ורק באנגליה
היה להם שיער צהוב. אבא סיפר לי את זה. אבל הם לא הבינו אותי
כשהייתי שם עם אבא ואמא. אז היה קצת עצוב כי לא ידעתי לשחק אתם
ברכבת. כי כל הזמן הייתי צריך תרגום מאמא. כשרצינו לחזור
הבייתה ורציתי לשחק בגן שעשועים עם ילדה גרמנית. אבל היא כעסה.
לפחות היא לא ידעה שבקשתי מאמא שתגיד לי איך שואלים בגרמנית את
הילדה הזו את השאלה של איזה משחק את רוצה לשחק. ושיחקתי איתה
ברכבת מעט זמן כי הייתי צריך לשאול את אמא שלי מה היא אמרה ומה
לענות. באוזן בשקט. שהילדה לא תכעס עלי שאני לא יודע לדבר
בגרמנית ורק בעברית. ואז לחזור הביתה אל חברים שלי. שיש להם
שיער שחור. אבל גם מעט חברים עם שיער צהוב. ושיחקתי עם אחד
וראיתי בטלוויזיה שני אנשים מצולמים בלי צבע שסחבו מישהו.
חשבתי שזה סרט מצחיק. אבל אמא אמרה שיהיו לי חלומות רעים אם
אני אסתכל. ואין לי. אולי כי לא ראיתי שם מישהו בוכה או כי הוא
לא אכל גזר לארוחת ערב. אן שנשרף לו ברגל. אכלתי סנדוויץ'
כששיחקתי עם הילדה הזו. וגם רציתי לתת לה. כי היא היתה נותנת
לי. אבל מה שיש לי אני לא רוצה לתת. אפילו שהשוקולד שאבא ואמא
שלי קנו התנמס כי לא רציתי לכבד את אמא ואבא ולא ילד אחד שחייך
ורצה. אז חשבתי שהוא יחייך גם כשאני לא אתן לו. ולא רציתי
לאכול בכלל כי השוקולד היה כל כך יפה. ורציתי לשמור על השוקולד
שהיה בצורה של צדפים ודגים כי הוא מאנגליה ואני אוהב דגים.
וחתולים וינשופים משוקולד. וגם עכברים. ובסוף השוקולד נמס ולא
יכולתי לאכול. זה היה במכונית. בצרפת או בגרמניה. אחרי שנסענו
במכונית הזו מצרפת לגרמניה. ורציתי לאכול כי אמא גילתה פתאום
שיש שם עוד שורה של שוקולדים. אבל כבר אי אפשר היה. וחבל לאכול
אותם. הם דגים. ואני אהבתי לאכול מאכלים טעימים תפוחי אדמה.
וגזר ובשר. אני בכיתי כשאבא אמר לי שמקבלים עונש והולכים לישון
בלי ארוחת ערב אם עומדים על הראש ואוכלים גזר. כי זה מה שאמרו
בספר של שירים לילדים מאנגליה. ואבא היה נחמד שהביא לי אותו.
אבל פחדתי מהבונגלו שהיה שם. אבא אמר לי שזה היה בונגלו. היה
כתוב שם. זה איש מוזר מאד שיש רק באנגליה. שהוא חצי בית וחצי
איש עם הרבה זרועות וכמה עיניים. מעולם לא רציתי לפגוש בונגלו.
אז היה לי קשה שיש איגלו לבן בקוטב. אסור לי לבקר שם. אולי אני
אפגוש בונגלו. כי אולי יש שם איגלו שרק נראה כמו איגלו אבל הוא
בעצם בונגלו ואני פוחד מהם. וגם להכנס לחנויות רהיטים כי יש שם
שלט שאמר שזה בונגלו. וזה היה אחרי שלמדתי לקרוא וככה חשבתי
שזה בונגלו. כי לא ידעתי מה זה האות ז ומה זה האות ג.
והתבלבלתי בינהם. ולא ראיתי שיש שם נון. ובעיתונים האלה עם
היצורים המוזרים האלה היו אנשים שנראו מפחיד. ובגלל זה לא
רציתי לראות בעיתון הזה עם אלפי דה ניו מן, מין איש כזה שנראה
מוזר. אבל לא אלפי, כי אלפי היה על העטיפה ולא רציתי ללמוד
לקרוא כי לבטטה הזו קוראים אלפי. וחשבתי שהאיש שהיה בעיתון אבל
לא אלפי הוא מפחיד. כי חלמתי שחבר שלי אכל הרבה דני בטעם
שוקולד אז על הפנים שלו היה שוקולד והוא נראה כמו האיש הזה.
ולכן הייתי ברוגז איתו. כי הייתי צריך לעלות אליו הבייתה
ולאכול איתו דני שוקולד. ולראות אותו עושה מה שאני לא אוהב
לראות. והוא אהב גם באדי כי הוא רצה להיות חזק. ואת השיר אפונה
וגזר. ושרתי אותו אצלו. והוא וחבר שלו כעסו עלי אז עכשיו אני
לא יכול לשיר אותו. וחוץ מגזר ואפונה אני אהבתי באדי בטעם תות
וגם הוא. ורציתי את הממתקים שלו אז אמא שלו ואמא שלי השאילו לי
אותם. אבל הם אמרו שהם יקחו את זה בחזרה. ורק אולי יתנו לי
לאכול את זה קצת. כי זה שלו וכעסתי הרבה עליו. אבל תמיד
התחברתי איתו בחזרה. אפילו שהדגים שלו מתו. הדגים של כל החברים
שלי מתו. ותמיד רציתי כלב או דגים. אבל לא חתול. כי חתול הוא
מפסידן וכלב מנצח. ובסוף בגלל שאמא אמרה לי שהכלבים נושכים אז
לא ליטפתי אותם, העדפתי שריטה של חתול כי הוא פחות כועס
מכלב.ובסוף רציתי לתפוס חתול משלי בחצר. כי תמיד אחים של בן
דוד שלי הרביצו לו וצעקו עלי כי היו להם חתולים ואסור היה
לנגוע בהם כי אז ירביצו לי. אז מעולם לא נתתי מכות. אבל השלושה
חתולים האפורים הקטנים בחצר שלי עבדו עלי ושרטו אותי. וכמעט
תפסתי אחד אבל הוא עבד עלי. אז רק בכיתה ג' תפסתי חתול שחור
לבן ואחר כך חתול צהוב לבן כי הוא היה קצת קטן יותר, ויותר
פחדן. כי רציתי שני חתולים שאחד נראה כמו מילקי שוקולד ואחד
כמו מילקי וניל. ורציתי לתפוס קודם את החתול הצהוב בגלל שהוא
היה מילקי וניל. ואני לא אהבתי שוקולד. אבל דגים כן. אפילו
שנותנים דגים לחתולים. וחתולים אוכלים דגים. ואמא שלי לא הכינה
מעולם דגים. וכל החברים שלי היו להם דגים. אז הם ידעו שלא
אוכלים אותם. וכשאני מסתכל על התמונה הזו בראש שלי. ואני מנסה
לדמיין, אני לא רואה מדוייק עכשיו. אבל אני רואה את הלילה הזה
שלא קרה אולי או שכן קרה בו התמונה נשברה, קרעתי אותה. כי
רציתי להכנס אליה שוב. היא הייתה יפה כל כך, וחשבתי שככה
מבקרים קרובים חולים בבית חולים או הולכים לסופרמרקט מיוחד. כי
בתמונות כשנכנסים עוברים מימד, ויוצאים אחר כך בסופר מרקט
ואפשר לקחת באדי או שוקולד או נחשי גומי ולברוח חזרה הבייתה
ולהחביא בבוקר שאמא לא תראה ותקרא למשטרה והם שונאים כל אחד
שגונב, ואז לעולם לא יוצאים מהכלא ומסיגים עבודה או משרה. גם
לא בחנות שמוכרים בה מיטה, או כורסא, גם אם מבקשים חנינה. או
חנות לחיות בית או חתול מבד, או חתול מלחם, כי זה מה שרציתי
לעשות. שתהייה לי מאפייה ואני אאפה לחם בצורה של חתולים, אבל
תמיד יצאה לי פיתה מקולקלת בבית ספר. ואו שהחתול נעלם או שזו
היתה פיתה של מישהו אחר שנראתה כמו חתול אבל רק כאילו כי זה
היה רק ראש של חתול ולא גוף שלם. ושלא יגידו שגוף של חתול נעלם
כששמים אותו על התנור החם, שם בשדה. שלא ישימו שמה חתולים. על
תנור. כי הם בורחים. אני אוהב אותם. וגם את הדגים בתמונה. כי
הם לא נראים כמו קרפיון. אני אוהב את הדגים האלה ואת אלו שבשוק
ובים ובטלוויזיה. ואלו שבשוק חיים קצת וקופצים אז אני אוהב
לצפות בהם עד שנמאס להם לקפוץ ולנשום. אם אני אהיה בשוק מתחת
למיים או בסופר מרקט מתחת למים אז אני אמות מיד. תוך דקה
וארבעים שניות. ניסיתי לעצור את הנשימה בבית הספר. זה מה
הצלחתי אבל אני עדיין חי כי אולי יש עוד. אבל יש גם אוויר
ולפעמים כדי להגיע לסופר צריך לעבור דרך מים. מתחת למים או דרך
תמונה. אבל בגלל שיום אחד. היום שבו נפסק הכל. ולא היו לי יותר
דמיונות ואחרי זה הייתי צריך לבוא לכאן ולספר. בהפינוזה הזו
שאני ילד אחד מעולם אחר. ושכל הדמיונות שלו ולי יש רק תמונה עם
דגים בראש ולא קוראים לי יאיר. הוא רק נתן לי רעיונות כי הוא
היה אז ילד. ואני הייתי במימד שלי. ופגשתי אותו בטעות. וקיבלתי
כל רעיון שלו, ופגשתי את החברים שלו ואת ההורים, את מי שהוא
הכיר ובעצם כל דמות שפגש אז גם את הארון עם המדבקה של הפרפר,
במטבח וגם את הכיור ואת השירותים ואת חדר האורחים. שם היתה
הכניסה לבריכה שלי. ולכן התמונה עם הדגים נשברה. כי ניסיתי
לעבור למימד בחזרה. אז בלילה כשהוא ישן וחלם ניסיתי להקים אותו
ולעבור עולם. חזרה לתמונה. ובסוף הצלחתי. לכן אני כאן בחדר
הזה. מהופנט אצלך. אבל התמונה שבורה. ואמא שלו כעסה עליו. ואני
עצוב כי אמרו שאני מוזר. שיש לי דמיונות מוזרים, כי העולם שלי
היה רק בריכה עם דגים. אז הייתי צריך לפתוח את הדלת שהייתה
מוסתרת בצד בתחתית התמונה, ולקרוא למישהו או אולי סתם לאף אחד.
ואני יושב כאן בחדר הזה ורואה אותך מול חלון אטום. אתה קורא את
המילים שלי. אני רק דמות מוזרה. לא יאיר. מישהו, מוזר, לא
ברור, סתום. את הילד הזה אני לא ראיתי יותר, אולי הוא התבגר,
אולי הוא בן 19 או עשרים ויש לו חתולים בחצר והוא שונא עכשיו
דגים. אפילו שאז שהוא בכה שהתמונה שלו נשברה. ואולי הוא בעצם
כמוני. אולי. הוא שם. מחוץ לתמונה. ואני. כאן, עצוב. ואת הדגים
שהיו. שאהבתי כל כך. את הדגים שבתמונה. אכלתי אותם...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
העולם עומד על
250,184,594,256
דברים.


הלשכה העולמית
לסטטיסטיקה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/02 18:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדוורטייז פליי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה