היא הולכת ברחוב ומנסה להעביר את הזמן עד שהיא מגיעה, אז היא
שרה לעצה שיר בלב ומקווה שהיא זוכרת את כל המילים.
היא מסיימת שלושה שירים וקצת ואז היא כבר מגיעה.
הידיים רועדות לה  והיא בקושי מצליחה להדליק את הסיגריה, מישהו
מסתכל עליה ומצחקק לעצמו, היא דווקא לא מרגישה כל כך משעשעת.
בכניסה מבקשים ממנה תעודת זהות, היא מוציאה אותה במהירות
מהארנק ומשתדלת להסדיר את הנשימות שלה, שנהיו פראיות וההרגשה
הכללית היא של התעלפות.
אומרים לה, שהיא דווקא נראית ילדה טובה, ומה היא בכלל עושה
במקום כזה, שם-באמצע העולם-יפו.
שואלים אותה, אם יש לה משהו להצהיר
בלב היא חושבת , שאולי אם תגיד שהיא הולכת להתעלף יעזבו אותה
בשקט
אבל היא מהנהנת בראש וחותמת בשקט, הרעידות מתמסדות והופכות
להוויה אחת עם הנפש הרועדת עוד יותר שלה.
דוחפים לידה קופסת פלסטיק קטנה, ומצווים עליה להמשיך "לאורך
המסדרון ימינה"-ומצביעים לכיוון תא שירותים קטן ומצחין
מישהי מתלווה אליה, כבר הזהירו אותה מראש לגבי זה, היא לא ממש
מופתעת , אבל תחושת ההשפלה גואה בחלל הגוף והיא רוצה להקיא.
האישה נכנסת איתה ובוחנת כל תנועה שלה.
היא רוצה לצרוח עליה-"מה לעזאזל את חושבת שאני אבריח משהו
מהחולצה!?!?!?!?" אבל היא מחניקה את כל הגועל נפש ועושה את מה
שהתבקשה
ההשפלה מגיעה לה עכשיו עד הנקודה הכי גבוה בגרון, והיא מרגישה
שהיא הולכת למות.
אבל כמו תמיד היא לא מתה, אפילו שהיא רוצה קצת.
היא מוסרת את הקופסא לאישה והולכת לאט חזרה אל המסדרון
היא יוצאת אל המסדרון בשקט, ונזכרת שהיא בעצם לא זוכרת את כל
המילים של השיר הזה, היא מוותרת.
היציאה החוצה מרגשת אותה כמו שאף שקיעה בהרים או חיבוק של חברה
יכול לרגש אותה
"חופש" היא ממלמלת לעצמה חצי בקול
היא מתמוטטת על המדרכה ומתחילה לבכות, כל מי שעובר מסתכל עליה,
בחשש -עוד מטורפת מסוממת אחת
היא רוצה שיחבקו אותה, היא רוצה שיגידו לה שהם איתה, אבל היא
לבד.
העולם נראה לה יותר מנוכר מאי פעם , אף אחד לא מבין ולא
יבינו.
היא הולכת לכיוון האוטובוס , אנשים עולים עליו ואף אחד מהם לא
יודע מה היא עברה , וגם אם ידעו, אז מה זה כבר משנה.
פשעת-נענשת
זה מה שנוטים להגיד לה שהיא מתלוננת .
אז היא כבר לא מתלוננת, שותקת ומבליעה לתוכה בהבלגה מייסרת את
כל מה שהיא חושבת
והיא הולכת הביתה, ונזכרת שיש לה חיים שהיא צריכה להמשיך-מבחן
בספרות, מבחן בהיסטוריה
עולם ומלואו שלא שווה כלום.
היא לוחשת -אלוהים-אבל יודעת שלא תהיה תשובה
פותחת את דלת הדירה, הכל נראה אותו הדבר, ולמה שלא יראה, העולם
ממשיך את סיבוביו , כלום לא נעצר
חוץ ממנה.
היא נכנסת למיטה ונשכבת , מברכת את הקרירות המנחמת של הציפה.
עוצמת עיניים ומקווה שלא לקום לעולם
אבל היא חייבת
יש לה מחר מבחן בספרות, ואי אפשר להשיג אישור מחלה על גועל נפש
מתפשט.