"אמא כואב לי הראש...אמא למה הכל חשוך...אמא אני לא רואה
כלום!"

הכל התחיל ביום שלישי. בביצפר התחילו לי סחרחורות ופעם אחת
אפילו התעלפתי.
היום רגעים שלפתע ראיתי מטושטש, או אפילו שחור לגמרי. חשבתי
שאני מתעוורת. שזהו העולם יהיה שחור לתמיד.
בבדיקות הראשוניות אצל הרופא לא מצאו כלום. הכל נראה תקין
לגמרי. אבל קיבלנו הפניה לצילום ראש בבבית החולים רמב"ם
שבחיפה.
אמא ישבה עם הרופא בחדר. הם ביקשו ממני לחכות בחוץ. אמא בכתה,
יכולתי לשמוע אותה מתנשפת מחדר ההמתנה.
אחרי מספר דקות קראו לי פנימה. אמא הושיבה אותי בכיסא לידה,
מול הרופא שישב בצידו השני של השולחן עם מבט רציני על פניו.
"אל תיבהלי חמודה" אמרה לי אמא "-ד"ר שטיינברג רוצה לספר לך
כמה דברים..."
ברגע הזה נכנסתי לשוק. הצלחתי לקלוט מילים כמו-
גידול...ראש...ניתוח...
הבנתי מהד"ר שאין לו מושג אם זה גידול סרטני או לא, אפילו שאין
לי מושג מה ההבדל. הם אמרו שיעשו לי ניתוח כדי להוריד אותו,
ואם הוא לא סרטני זה כל מה שצריך.
ואם הוא כן? ואם אני אצטרך לעבור הקרנות? ואם...ואם אני
אמות...?
לא רציתי לחשוב על זה.
כשחזרנו הביתה, הלכתי לישון. שמעתי את אמא מספרת לאבא על
ה"בעיה" החדשה שלי.
שמעתי אותם מעודדים זה את זו בבכי.
רציתי להיעלם. להעביר להם את הסבל הזה. לקחת אותו איתי, רחוק
מכאן.

שנה חדשה בביצפר חדש...והיספקתי רק שבוע ממנה. התחילו לנו
פעולות של תנועת בני המושבים. פעם ראשונה שיש לנו מדריכים
שבאמת עושים פעולות. ואני לא יכולתי להגיע לפעולה הראשונה.
אמא של הילה ביקשה מהמדריכה שלי - יעל - שתודיע לילדים בעדינות
על "מצבי הקשה".
יעל סיפרה להם שעברתי ניתוח. "כן כי היא לא רואה טוב!" צעק
רועי.
"כן" אמרה לו יעל "-משו כזה".
היא ביקשה מחבריי וחברותיי לכיתה שיכתבו לי מכתבי עידוד.
אומרים שנחמד לדעת שלאנשים אכפת ממך.
ובאמת, כשקיבלתי את המכתבים הרגשתי יותר טוב. כאילו בכל זאת לא
כדאי לי להעלם. אולי בכל זאת יש סיכוי שזה יעבור עכשיו. אם
כולם אומרים שזה יעבור...

הניתוח עבר. נועה וחן באו לבקר אותי מיד אח"כ. שמחתי כל כך
לראות אותן. זה עשה לי הרגשת רוגע. כאילו הכל טוב עכשיו.

אחרי שלושה ימים חזרתי הביתה...
אחרי שלושה חודשים חזרתי לבית החולים...עוד ניתוח...עוד
טיפולים...עוד הקרנות...
כבר לא אכפת לי...אני ויתרתי כבר מזמן...
נעלמתי...אבל הכאב והסבל...שכחו לבוא איתי יחד.
הם נשארו בבית...בחדר...אצל אמא ואבא..

אמא, אבא, אני מצטערת שלא לקחתי אותם איתי.

                                       אוהבת
                                           הגר