כן, כן אתם רואים נכון. זהו מכתב התאבדות. מודה. הלכתי
לאיבוד.
אני לא מוצאת כלום. כל המגירות של האופי שלי הפוכות. אני לא
יודעת מי אני, איך הגעתי לכאן, מה אני עושה, לאן אני הולכת,
למה אני לא יוצאת מחר עם ההוא. והאיש מגן יבנה לא מבין מה קורה
איתי, ושואל אותי למה כבר שבוע אני לא בבית הספר, ולמה אני
בדיכאון, ומה קורה איתי, ולמה אני מפגרת ולא עושה עם עצמי
כלום.
אני לא יודעת.
אני מניחה שזה בשל העובדה שאני הלכתי לאיבוד. כמו איזה כלב
עזוב, אני מסתובבת ברחוב של החיים שלי, מנסה למצוא איזה מישהו,
שיכניס אותי לבית שלו ויתן לי קצת חלב, ואולי גם יחשוב שאני
חמודה, אז יקנה לי מלונה מיוחדת ויאמץ אותי. אבל כמה שנים כבר
אפשר להסתובב ברחוב המעוות הזה של אנשים מרוכזים בעצמם? כבר 17
שנה שאני ברחוב הזה, מנסה לצאת ממנו לשכונה אחרת, ללא הצלחה.
זה כמו שעל המצבה של עידן כתוב we all will find our final
destination זה מה שהוא תמיד היה אומר. מצד שני, האם ה final
destination של בחור כל כך מוכשר כמו עידן היה מוות בגיל 19
ממנת יתר? זה פתטי מידי בשביל להאמין, אפילו קצת פוגע.
שלא תבינו לא נכון, לא כל כך רע לי.
ברוז'ה, הפילוסוף הצרפתי אמר פעם "אין אלוהים, אין מדע, אין
אמת ואין שקר. אין תוצאות ואין טעויות. יש את מה שאתה עושה
כרגע, ויש את מה שאתה עושה מחר. המנע מלחפש משמעויות מעורערות
ומובאות בספק, כי כל מה שתמצא הוא הבל הבלים, וכל מה שתחשוב
הוא הבל הבלים וכל מה שתאמר הוא הבל הבלים וכל מה שתאמין הוא
הבל הבלים. הפסק אדם. הפסק."
אז אני אפסיק.