היא הייתה בחורה יפה, קטנה ורזה, שערה צבוע אדום, מסופר קצר,
מזדקר לצדדים .עיניה ירוקות , ענקיות וקורנות תמיד. באותו יום,
היא הייתה לבושה במכנסים משובצים בסגול וירוק ובחולצה כחולה
גדולה מבד  הודי אוורירי. היה זה ערב, היא נכנסה אל מועדון
חשוך וחמים, מצטמררת מן השינוי בטמפרטורה, מורידה את המעיל בו
התחממה מצינת החורף, מצינת הרחוב, בערב סוף-דצמבר התל-אביבי
ההוא. מוזיקת ג'אז עדינה התנגנה, מלטפת את נפשה, חיוך נפרס על
שפתיה. ברקע היו זוגות וקבוצות של חברים יושבים סביב לשולחנות,
ומלצריות לבושות בבגדים הדוקים, מחייכות, מקפצות בין שולחן
לשולחן לבר, נושאות מגשים עמוסים במשקאות. היא הביטה, זזה
לאיטה עם הצלילים, באחת המלצריות אשר חלפו על-פניה, שערה זהוב,
אסוף בקוקו גבוה, תוויי פניה ארוכים, דקים ועדינים מאוד, והיא
הולכת בצעדים קלילים ומהירים אל עבר אחד השולחנות, על מגשה
המורם גבוהה כוס קפה אשר אדים עולים ממנה, ועוגה עם רוטב
שוקולד אשר עומד לנטוף.

יום לפני כן הוא נסע. הם התעוררו מוקדם בבוקר, ארזו את אחרוני
חפציו, התחבקו ארוכות, נשקו על פנים ושפתיים, שתו תה מתוק
מתוק, ויצאו מן הבית. היא ליוותה אותו עד התחנה ושם עמדה
מחובקת עמו, עד שהגיע האוטובוס. הוא נשק על שפתיה, חייך בעיניו
הנוצצות, איחל לה שתרגיש טוב ושלא תדאג, הכל יהיה טוב, אמר,
ועלה על האוטובוס, מחייך אל הנהג חיוך אשר ניער אותו מאדישות
הנסיעה הארוכה, השלישית היום, ולא הביט אליה שוב. רק אז היא
פרצה בבכי, יודעת שזה נגמר, ולא יהיה שוב.
היא ידעה זאת למן ההתחלה, מן השבוע הראשון, ידעה כי יגיע יום
זה. אך היא בחרה שלא לחשוב על מה יהיה, על איך תהיה, כשילך.
ורק התמכרה עוד ועוד למתיקותו, משוחררת מכבלי פחד, מסתחררת
שיכורה ממנגינתו, מרחפת, חייה עד תום כל יום וכל רגע, היא
הייתה מאושרת.
רעד מטלטל עבר בגופה בעודה עומדת עם פניה אל האוטובוס המתרחק,
היא כמהה אליו, רצתה שוב להיות עמו, במיטתו, לחוש בגופו, להניח
את ידיה על פניו, לשקוע בעיניו, לראות אותו כשהוא הכי יפה,
בחושך, מואר רק מעט באור הנר, מעליה, בתוכה, השער שלו נופל על
צדי פניו, עיניו פקוחות מאוד, מאירות מעונג, מלטפות את פניה.
או לאחר מכן, כשראשה מונח על כתפו, עיניו עצומות והיא מביטה
בו, והוא האיש היפה ביותר בעולם, והיא רוצה להיות עמו תמיד, כי
טוב לה כל-כך, והיא איננה יכולה לדמות את עצמה עם אחר.

היא הביטה שוב בפניה העדינות של המלצרית, ההיא התקרבה ושאלה
אותה האם תוכל לעזור לה, שירה, זה הוא שמה, ענתה לה שתשמח אם
תוכל לומר לה מתי תחל ההופעה, המלצרית הביטה בזריזות בשעונה
וענתה שבעוד כחצי שעה, וכי הגיטריסט הוא החבר שלה, ושהם עושים
מוזיקה נהדרת, כך שהיא משוכנעת שהיא תהנה, ואגב, איך קוראים
לך, שירה, היא ענתה לה, ועכשיו גם המלצרית ידעה את שמה.
והמלצרית היא גלית, נעים מאוד, כן, גם לה.
היא שאלה שני בחורים עם אפשר להצטרף לשולחן בו הם יושבים- כי
אין שולחנות פנויים, הם הסכימו בשני חיוכים והיא התיישבה.
ההופעה החלה, צליל גיטרה ארוך חדר לתודעתה, היא עצמה את עיניה
ופקחה אותן שוב. והנה היא רואה אותו עומד מולה על הבמה, אוחז
בגיטרה... ליבה ממריא, אצבעותיו מלטפות את פניה, הוא מחייך,
שפתיו עומדות לפגוש באצבעות ידה, היא כמעט בוכה מרוב עונג,
רוצה לומר לו שכשהוא נוגע זה כאילו היא נוגעת בשמיים, והם
כחולים כל-כך, כמו עיניו, שצבען כמו צבע השמיים כשהשמש עומדת
לשקוע. והנה הוא עמד שוב לפניה, ולבה הולם, הולם, הולם, הולם,
בקצב מטורף, שולח הדים לכל עומק גופה, נפשה סוערת... השיר הגיע
לקצו. עוד רגע וירים את פניו אליה, עיניו עולות, היא מתנערת,
הדמות משתנה לנגד עיניה, ההזיה מתפוגגת... הגיטריסט הביט בה
וחייך אליה כשהבחין כיצד היא מביטה בו, לא היו בה חיוכים להשיב
לו.
היא חשה ביד של הבחור שלשמאלה וחשבה כי זו נגעה בידה המונחת על
ירכה בטעות, היד נגעה בה שוב, ועוד פעם, כל נגיעה מהוססות פחות
ופחות, מעודדות מהעדר ההתנגדות. היד נחה עכשיו הבידה והיא אחזה
בה בעדינות, מחלימה מעט מחומה, היא הרימה את עיניה אל הבחור,
הוא היה גבוה מאוד, שערו קצר, עיניו בהירות, הוא לא הביט
לעברה. אצבעותיו החלו ללטף את ידה והיא חייכה בשקט. כעבור
רגעים ספורים הביטה שוב בפניו, קמה, ויצאה אל הלילה.

----------------------------------------------------------

בתוך הלילה הזה, אשר טרף אותה, אשר נטרף, נבלע בלוע כאבה
הפעור, הגווע, פגשתי בה, הולכת לקראתי, קורעת את החשיכה בצבעים
אשר נטפו ממנה ללא סוף, כמו שרף הנוזל מעץ פצוע, היא נטפה,
המוני רגשות הסתחררו מנשמת המשוררת שלה... והמילים המו בה אך
שפתיה סירבו לדברן, ידיה סירבו לכתובן, אז היא נטפה צבעים...
אני מיהרתי הביתה לגילי, אך כיצד יכלתי להתעלם ממנה, הרי
חיכיתי לה זמן שההגדרה הקרובה ביותר שאצליח למצוא להגדרתו היא
אין-סוף... כן, היה זה קל מאוד להתעלם ממנה, פשוט להמשיך ללכת
אל המקום אליו ייעדתי את עצמי ללכת, כמו שעשיתי תמיד, כמעט
תמיד... לא הפעם, לא הפעם ההיא זאת-אומרת. ומה הפלא שהייתי כה
אבוד, ידעתי בדיוק לאן אני הולך, הרי כיצד אפשר למצוא את
המשמעות שלך, שבך, אם אינך מחפש, אם אינך עוקב אחרי הרמזים,
רגשותיך, אם אתה אוהב עם בחורות כמו גילי, או לומד לתואר
במכללה האזורית... אם אינך מאמין כבר כשאתה אומר שמאמין...
ופתאום, אתה רואה צבעים במונוטוניות של חיייך, שאינם אפורים או
שחורים-לבנים אלא סתם, תפלים, חסרי-טעם, כי איבדת היכנשהו את
חושיך בתוך המולת כל-מה-שאתה-צריך-לעשות-כדי-להיות-בסדר, כמו
כולם, ולא נהדר כמוך, וכדי שכך גם תוכל למות בסוף... כשתגיע
(סוף-סוף) לסוף ההמולה- השעמום הזה, במסווה, רק מסווה, של
חיים.  

ואז... אינני זוכר כיצד גרמתי לה לעצור, כיצד גרמתי לה לדבר
אלי... אך היא סיפרה לי את כל זה, סיפרה זאת יפה כל-כך שאני
מרגיש חוטא על שדבריה התעוותו על-ידי מגבלות רגישותי,
שהתנוונה, אך עוד תחזור, כמו שהכל יחזור כשאלמד לעוף גבוה
מספיק. אך עכשיו אינני יכול לספר זאת כמוה, והרבה מזאת גם
התווסף על-ידי דמיוני שהשתולל למראה שפתיה הקטנות, אחוזות
התזזית, אשר סיפרו בקול שקט ונסער עד אין סוף, הנסער ביותר
ששמעתי מעולמי, את כאב הפרידה, את יופי האהבה.
לא אמרתי לה מילה, אך עיני למדו, או שמא נזכרו, כיצד לדבר.
"אתה משורר!" היא אמרה לבסוף, כשעין נוספת נפקחה במרכז מצחה,
בין עיניה שנזכרו כיצד לראות ונפקחו גדולות ונסערות... "אתה
משורר ואוהב", אמרה שוב... "אינך לבד, אינך אבוד, לעולם לא
תוכל להיות!", היא צחקה לפתע, כל-כך לפתע שאיבדתי (סוף-סוף) את
שיווי משקלי (המזויף), צחוק פראי, משוחרר ויפה יותר מכל צחוק
ששמעתי עד כה, מתגלגל כמו קול מים הניגרים מסכר אשר נפרץ לפתע.
"וגם אני כלל אינני לבד, פשוט שכחתי קצת... " אמרו לי פתאום
עיניה.
לא פגשתי בה שוב, פגשתי בעצמי (שוב).