יום לפני הגיוס של אורי, הגעתי לבית שלו עם תריסר בלוני הליום.
לא היה אכפת לי לקנות את הבלונים היקרים, הוא הרי שווה את זה.
קניתי בלונים שקופים עם לבבות אדומים, בלונים אדומים עם פסים
לבנים ובלון צהוב אחד גדול עם הכיתוב "שפשוף קל", וכרטיס ברכה
ענק בו רואים חייל שרוע על הרצפה אחרי שעשה איזה מאה שכיבות
סמיכה בטח. אורי בטח יאהב את הכרטיס, הוא כל כך מזכיר את איך
שהוא מת על שכיבות הסמיכה שלו ולהראות לעולם כמה הוא גבר.

לפני הגיוס, בלילות החופש הגדול, אורי היה לוקח אותי להסתכל על
הכוכבים. היינו יושבים באנדרטה והוא היה מסביר לי מה זה מה.
"פה זה העגלה הגדולה," הוא הצביע לשמיים ועיניו נצצו, "ופה זה
הקסיופיאה", ואור הירח השתקף על הלסת המרובעת שלו. אחר-כך הוא
מלמל משהו על כוכב-הצפון. כמה שהוא מורעל על הצבא שלו, הכל הוא
למד לפני כדי שיוכל להראות להם כמה הוא חכם ומבין וחייל טוב.
כל כך אהבתי כשהוא אמר "קסיופיאה", היה לזה צליל כל כך מיוחד,
בייחוד כשזה יצא מהפה המושלם שלו. בגלל זה, זו גם קבוצת
הכוכבים היחידה שהצלחתי לזכור, "הקסיופיאה של אורי" לחשתי לו
באוזן והתכרבלתי לו על הכתף.

אורי היה הראשון שלי. הכרנו באיזה פאב שמנוני ודביק שחברים
סחבו אותי אליו בכוח, כי אף פעם אני לא רוצה. שנאתי את כל
הפאבים האלה ומה שהולך בהם. "אני פשוט לא הטיפוס של זה" תמיד
פטרתי את עצמי מהזדמנויות שאפשר למצוא בעיקר שם. ולמרות שאותו
הערב היה אפלולי ומאיים - בדיוק כמו שציפיתי שיהיה - היה לו
סוף טוב. טוב מאוד אפילו. עמדתי ליד הבר כשראיתי שהוא מסתכל
עליי, מבט של טורף מיומן נמרח על פניו והוא כל כך יפה. כשהוא
פנה אליי נעלמו ממני כל העכבות שהחברה לימדה אותי להחזיק.
יומיים אחרי כבר לא האמנתי שאני איתו במיטה, והנשיקות החמות
שלו מכסות לי את העורף. בתקופה הזאת הגעתי לבית הספר כשכולי
חיוכים.

כשנכנסתי לבית שלו עם כל הבלונים וכרטיס הברכה, הוא נתן בי מבט
טיפה נבוך. מוזר, חשבתי שהוא ישמח. הוא בא, הסתכל שההורים שלו
לא באיזור, ונישק קלות. משהו בו היה שונה. הוא אמר תודה יפה על
הדברים, ושהוא נורא מצטער אבל הוא צריך להכין את התיק למחר ואם
אני אוכל לחזור אחר-כך, או שבעצם, עדיף שניפרד כבר עכשיו כי
הוא לא מאמין שהוא יראה אותי בבוקר. אמרתי "בסדר" ופניתי אל
הדלת.

יום ויומיים עברו, והוא לא זמין בפלאפון, כמו שהוא אמר שבטח
יקרה. אבל לי היה ברור, שאם הוא רוצה לדבר איתי הוא כבר ימצא
דרך וזמן. בינתיים, חיוכי בית-הספר שלי התחלפו בקישקושים של עט
שחור ועצבני בסוף המחברת. בלילות הסתכלתי מהחלון אל הקסיופיאה
של אורי, וקיוותי שהוא מסתכל עליה גם באותו זמן וחושב עליי.

בסוף השבוע הראשון שאורי חזר מהטירונות הקרבית שלו הוא לא
התקשר. הרמתי אליו טלפון ובצווחות כמו של חברה טובה ואוהבת
שאלתי אותו "איך" ו"מה" ו"התגעגעתי" ו"תספר לי!". אבל הוא אמר
שהוא עייף מדי, ושתיזזו אותם כל השבוע, ושהוא נורא מצטער אבל
ממש רוצה לישון ולהשלים שעות שינה, אחרת הוא לא יודע איך יעבור
עליו השבוע הבא. "נדבר כבר" הוא אמר לי.

ביום רביעי בלילה אמא שלי באה ואמרה שקיבלתי מכתב. בהתחלה לא
הבנתי, אבל אחר-כך ראיתי שאורי הוא השולח. "מכתב אהבה מאורי!"
שמחתי בלב, לקחתי את המכתב ורצתי אל החדר. הלכתי לחלון ופתחתי
את המכתב בהתרגשות.

"דרור יקירי,
אני לא רוצה להאריך במילים.
עכשיו, במקום שאני נמצא,
זה פשוט לא יכול להמשיך להיות ביננו.
תזכור אותי ותמשיך הלאה.
אורי"

הלב פעם בי כמו שלא הרגשתי מעולם. לקחתי לי רגע ונשמתי נשימה
עמוקה. הרגשתי שהעיניים שלי אוצרות דמעות. הרמתי את הראש
והשפתיים שלי מיררו כמו שפתותיו של ילד קטן שבוכה ולא מצליח
להשתלט על עצמו. ניגבתי עין ועוד עין והסתכלתי על הכוכבים. אני
חושב שאורי קרא לזה פעם "שקיעתה של הקסיופיאה", כי הלילה היא
לא היתה שם.