הרגע בו הבנתי שאני אוהב אותה, אוהב אוהב, היה בקיץ לפני
שנתיים. חמש או שש בבוקר על ספסל גינה ברמה"ש. שלוש שעות קודם
לכן היא התקשרה אליי בוכייה שהערב היא עברה כל גבול ושאני חייב
לעזור לה להפסיק. אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני מבטיח. כמה
דקות אח"כ כבר הייתי על מונית אליה. היא נשמעה כ"כ רע שפשוט
הייתי חייב לראות אותה, ולהבטיח לה אישית. מאז ועד שהגעתי, היא
הייתה שפוכה על השטיח. הפתעה.

לאט לאט היא התפכחה וישבנו ודיברנו עד שבסוף היא נרדמה עליי.
לראות אותה ישנה, כ"כ נינוחה ובוטחת בתוכי, גרם לי להרגיש חי.
צפיתי בה ישנה בשלווה, ואז זה הכה בי. אני אוהב אותה.

השנה חלפה, אני התדרדרתי מיום ליום. הסיבה שאי אפשר לשקוע
בתחתית היא שהבור ממשך להעמיק. לא אלאה בפרטים, בסיפורים על
הדברים הקטנים והגדולים, על מה שעשיתי בשבילה ואיך היא תקעה לי
את זה בגב.

הגיע הקיץ, ואיתו בחור חדש. מדי פעם היה קופץ לחייה איזה
בחורצ'יק, ממזמז אותה פה ושם והעסק היה נגמר אחרי שבועיים
במקרה הטוב. באוזן שלי, כמובן, היא תמיד הייתה בוכה. כרוניקה
של מוות ידוע מראש, עם הזמן נעשיתי כ"כ טוב בזה שאפשר היה
לכוון שעון לפי השלבים השונים בקשר המתפורר עם מי שלא יהיה.
הבחור הזה, החדש, אהב אותה, והיא למדה לאהוב אותו. או את
הרעיון. בכל מקרה, אני לא עשיתי צעד במשך השנה כי רציתי בשבילה
יותר ממני. או יותר נכון, רציתי בשבילה יותר מעצמי. היה לי גם
את הידע המרגיע שעוד לא היו לה קשרים רציניים, ולמה שעכשיו זה
ישתנה. אז שתקתי, רציתי שהיא תהיה מאושרת. מהר מאוד התברר לי
שהבחור הזה נשאר, וניסיתי בכל כוחי להיות שמח בשבילה, כי הייתי
בטוח שמגיעה לה סופסוף אהבה אחרי שורת השמוקים. אפילו עודדתי
את הקשר. שכנעתי אותה בעד הקשר. בלי להשתחצן, בלעדיי אולי לא
היה קשר. בחרתי לסבול בשביל האושר שלה, אבל כמה מעט ידעתי איזה
סבל זה יהיה. האהבה, האמנתי, תנצח בסוף. לא, היא לא.
הייתה בי אהבה, והיא ניצחה אותי.