אני האמנתי לכם.
חשבתי שאתם באמת חברים שלי.
חשבתי שאולי סוף סוף מצאתי אנשים בעולם הזה שלא רק ממש כיף
להיות איתם, אלא שאתה יכול להרגיש רצוי.
אז כנראה שטעיתי.
לא ראיתי את הצביעות שלכם שמסתתרת לה מתחת לחיוכים המזוייפים
ול"כיפים" חסרי המשמעות.
אבל איך יכול להיות דבר כזה?
איך יכולתי שוב להיות כל כך אידיוט?
שמתי לב שמדי פעם כל אחד היה ממציא תרוץ אחר ונעלם.
שמתי לב שלא היה נעים כל פעם שהייתי מתקשר ושואל מה קורה.
אבל פשוט כמו אידיוט סרבתי להאמין.
הקטע שמעצבן אותי זה לא ההתנהגות המגעילה שלכם.
ככה כולם בעולם ובקשר לזה אין מה לעשות.
מה שמעצבן אותי זה העמדת הפנים הענקית הזו.
החיוכים המזוייפים שגרמו לי להרגיש שסוף סוף מצאתי את המקום
שלי.
אז אני רק רוצה להגיד לכם שגרמתם לי מלא עוול כל הזמן הזה.
נכון היה כיף מאוד להיות אתכם ואולי קצת השליתם אותי וגרמתם לי
להרגיש טיפה טוב עם עצמי,
אבל את הצביעות אני חשתי.
אני ידעתי על זה, פשוט סירבתי להכיר בעובדות.
בגלל הטיפשות הפנימית הזו שהתערבבה לה טוב טוב עם העמדת הפנים
הענקה שלכם נוצר לי סבל רב.
ועל אותו סבל,
חברים יקרים,
ופה אני לא יודע על איזה מילה אני צריך לשים גרשיים,
אני רוצה להודות לכם מקרב ליבי!