"אוי, זה קטע ענק", אני אומר. "את חייבת לשמוע".
"מממ... קר לי", עינת מושכת אליה את השמיכה, מחביאה את השדיים
הקטנים שלה עמוק מתחת לציפה הכחולה. "קר לי. תחמם אותי".
אני מנשק אותה בחטף, ומקריא לה מהעיתון:
"אהובתי, האחת והיחידה שלי! פעם נוספת אשעמם אותך בנושא השראתי
ויצירתי, אך את תראי שכל זאת נוגע לך במידה רבה.
הקדשתי מחשבה רבה להשראה ולעבודה יצירתית, ולאט, לאט מאד,
הגעתי ללב העניין. השראה ורעיונות חדשים באים לי רק לאחר שלא
הייתי עם אישה במשך זמן רב. משבזבזתי את עצמי על אשה, ההשראה
בורחת ממני, ולא עולים בראשי כל רעיונות חדשים".
הפנים היפות של עינת מתחפשות לסימן שאלה בהיר ומנומש.
"זה מכתב שכתב פרדריק שופן", אני מוסיף רקע, "ככה הוא נפרד
מאהובתו ב-1835".
עינת צוחקת.

"יש לך צחוק מאד נעים", אמרתי לעינת בתחילת החורף, כשנפגשנו
בפעם הראשונה.
"נעים במוח או נעים בלב?" היא שאלה.;
"נעים בפופיק".
ועינת צחקה, והלב שלי התרחב, והתרחב, והתרחב, עד שנגע בלב
שלה.

וגם עכשיו עינת צוחקת. "לוותר על אהבה בשביל יצירה?", היא
משרטטת מעגלים מסביב לפופיק שלי, "מה, הוא השתגע?"
אני מושך כתפיים.
"אנא עארף? זה לא בלתי הגיוני. אולי היצר באמת בולע את
היצירתיות".
"כמה זמן הם היו יחד?"
אני מרים את 'העיר' מהריצפה, אולי התשובה מתחבאת בתחתית העמוד.
"לא יודע. לא, לא כתוב פה. הם פירסמו רק את המכתב".
"אולי היתה לו מישהי אחרת?"
"לשופן?", אני מעט מופתע. "לא, לא יכול להיות. הוא היה אדם
אמין, מאד אמין. הוא אפילו זכה בתחרות מר-אמינות של פאריז
והסביבה ב-1833, 1832 ו-1834. שלוש שנים ברציפות!"
עינת מביטה בי משועשעת. בעיניים הירוקות שלה מנצנצת מדלית זהב.

"אוי, אני צריכה להשתין", היא אומרת. הגוף שלה מתעלם מהמילים.
"יאללה, לכי".

השיער החלק של עינת מפזר ברק סימטרי בין השכמות, שולח חיצים
בלונדיניים לכוון הישבן העגול. העירום שלה מטיל צלליות מרהיבות
על הקיר. חבל שאני לא יכול למסגר אותן, הן עסיסיות לא פחות
מהנשים שצייר רובנס, מרתקות כמו פיקאסו, וממזגות את האופטימיות
הצוהלת של קנדינסקי עם הנוגות הנעימה של המונה-ליזה.
אולי אני אכתוב סיפור אהבה בין מונה ליזה לדה-וינצ'י? לא, בנלי
מדי. אולי רומן בין פיקאסו לדה-וינצ'י? לא, הזוי מדי. סטוץ בין
איילת לדה-וינצ'י? אכזרי מדי.

עינת ורמ"ח איבריה המלבבים חוזרים למיטה.
"אולי הוא כבר לא נמשך אליה?" היא שואלת ונצמדת אליי שוב.
"לא, זה לא הגיוני", אני מסדר את הכרית מתחת לראש שלי. "היא
היתה שווה בטירוף, האהובתו של שופן".
עינת מלטפת את האיזור החלק בשולי הבטן שלי, הזרת שלה גולשת לאט
לאורך העצם שמחברת את המותן עם המפשעה.
"איך אתה יודע?"
"בחייך", אני מייצר תיאוריה שתצדיק את המשפט האחרון שלי, "זה
שופן. איזה בחורה תגיד לא לשופן? הוא מצא מישהי שווה, אבל ממש
שווה, ממש ממש שווה - ואז כתב במיוחד עבורה איזה פרילוד מתוק
שיחמם לה את הלב... ישקע בפופיק... יפשק את הרגליים".
הרגליים של עינת כולאות אותי באליפסה רכה ונעימה.
"אולי אמא שלו הטילה וטו?"
"לא, לא, לא", אני שולל, "שופן היה יתום".
"מה?!"
"כן, כן", אין לי ברירה אלא להרוג את הוריו של שופן, "מפולת
שלגים, כשהוא היה בן 12. טרגדיה איומה. איומה. השפיעה מאד על
יצירותיו".
"אאוץ'", אני מוסיף כשהאגרוף הרך של עינת פוגש את הכתף שלי.
"לפעמים אתה מדבר כאלה שטויות".
אני מושך כתפיים.
עינת מחפשת משהו בבלגן שעל השידה שלי. השדיים הקטנים והמתוקים
שלה זוהרים מעליי כמו כוכב הצפון וחברתו היפה, הלשון שלי רוצה
להתחפש לחללית.
עינת מזיזה את סביון ליברכט ואת חשבון החשמל שצריך לשלם ואת
הבקבוקון המעוצב של קרולינה הררה 212 שהבאתי לה מתנה
בולנטיינ'ס דיי. התחליב הגנה מהשמש מקדם חמש-עשרה נופל לריצפה,
הפקק שלו נפתח. למרבה המזל, הוא צונח על העיתון כך שהנוזל הלבן
והשמנוני נספג בין המלים של שופן ולא מלכלך את הריצפה. רק
אתמול ניקינו את חדר השינה. עינת מוצאת את השלט השחור הקטן.
היא לוחצת על הכפתור הכתום, והמזגן משתתק באנחה חרישית.
עינת חוזרת לצד שלה.
"אני בטוחה שהרבה יוצרים הצליחו דווקא כשהיו מאוהבים".
"למשל?"
"מממ...", עינת מפעילה מנוע חיפוש. "לא יודעת, אני צריכה לשאול
את איילת", היא פונה למקורות נוספים, "איילת מתמצאת בתחום
הזה".
"מזל שיש את איילת", אני מחקה את האינטונציות המעצבנות של
חברתה הטובה, "מזל גדול שיש את איילת".

"נו", לעגה לי איילת ביום שישי האחרון, "הצלחת לכתוב משהו?"
"לא".
"מה קרה?", איילת שפכה שקית בוטנים לתוך קערת פלסטיק ירוקה.
"נגמרו לך הנושאים? כואבות לך האצבעות? אין לך מוזה?"
הלוואי שעינת תסיים להתקלח ותגאל אותי, נשאתי תפילה חרישית.
השתיקה שלי לא מנעה מאיילת להמשיך: "הגיע הזמן שתעשה כבר משהו
עם עצמך".
"אוקיי".
"תפסיק לרחם על עצמך, ותתחיל לכתוב, או תחפש עבודה, או משהו".
"משהו".
"תהרוג אותי אם אני מבינה מה עינת מוצאת בך", אמרה איילת
והכניסה לפיה שלושה בוטנים.
"לא תודה".
"מה לא תודה?"
"אני לא רוצה להרוג אותך", פירטתי, "אני זקוק לך. לך, ולעצות
שלך".
איילת מעכה את האירוניה הדקה על-ידי שלושה בוטנים נוספים.
"יש לי בשבילך עצה מצויינת: תתחיל להתייחס לעינת".
"סליחה?!"
"אתה אוהב אותה בכלל?", עוד שלושה בוטנים, "או שהסיפורים
המטופשים האלה תופסים את כל המוח שלך?"
"אני אוהב אותה".
איילת רוקנה את הקערה.
"אז הגיע הזמן שתראה לה שאתה אוהב אותה".
"אמרתי לה את זה חמש דקות לפני שהתפרצת הנה".
לו רק נעניתי להזמנה של עינת להתקלח יחד איתה, למה למה סירבתי
בנימוס.
"במלים אתה חזק", איילת הלכה לחפש בוטנים נוספים, "אבל תדע לך
שזה לא מספיק".
ואז התפילות שלי פתחו סוף סוף שערי מקלחת, ועינת יצאה
מהאמבטיה. יפה, ריחנית, ועם חיוך של שמפו אקזוטי.

עינת מתיישבת עליי.
"זוכר שאמרת פעם שאהבה היא פיקציה? שאין דבר כזה באמת?"
אני מנסה להיזכר.
"אני אמרתי כזה דבר?"
"כן", עינת מתופפת לי על החזה. "אמרת שאהבה היא בסך-הכל
הצטלבות של אינטרסים".
"מתי אמרתי את זה?"
"אתה לא זוכר? בסיפור הקצר שפירסמת באינטרנט".
אני שולה מירכתי המוח את הסיפור הישן ההוא. מה פתאום היא נזכרה
בו?
"אה, זה לא אני", אני אוחז בידיה של עינת ומרחיק אותן ממני,
"זה הגיבור של הסיפור".
היא מחייכת.
"הגיבור של הסיפור..."
"כן, הגיבור של הסיפור", אני מצטרף למשחק ההדהודים.
עינת מהנהנת בחוסר אמון. העיניים היפות שלה מנסות לחפור מנהרה
לתוך הראש שלי. "הגיבור של הסיפור..."

הסיפור עם הפיקציה אירח מבקרים רבים, וביניהם מו"לית גבוהה,
שהגיעה בלווית המחאה שמנמנה. טוב, קצת נסחפתי, ההמחאה היתה
רזה, על גבול האנורקסיה, ובכל זאת סיפקה לי סיבות רבות לחגוג.
רציתי לצרף למסיבה בקבוק יין ובחורה, אבל איה טיילה בדרום
אמריקה, דנה אמרה שנמאס לה ממני, ויולי העדיפה להעמיק את
ההיכרות עם הבחור החדש שהבטיח לה מערכת יחסים. נשארנו אני,
היין השתקן, וההמחאה השדופה ששתתה יותר מדי עד שהקיאה על השטיח
הישן.

"לפי דעתי שופן טעה", עינת סודקת את השקט. "האהבה מזינה את
היצירתיות, שמצידה מחזירה אהבה לאהבה".
אני מחייך, ומרפה מהידיים שלה.
"משפט יפה".
הידיים שלי יוצאות לטיול באיזור הגב התחתון של עינת.
היא מביטה בי מהורהרת.
הלשון שלי מפליגה לשיט תענוגות ברחבי הבטן שלה, ולבסוף מטילה
עוגן בפופיק.
"משפט ממש יפה", אני חוזר.
"קח אותו לסיפור הבא שלך", אומרת עינת. "אולי באמת תכתוב פעם
אחת סיפור אהבה עם סוף טוב?"
"זה קצת קיטשי, לא?"
"אתה יכול להחליט שהוא מתרחש בט"ו באב... לפחות ביום הזה לאהבה
מותר לנצח, לא?"
"צודקת", אני לוחש לה באוזן, ומחבק אותה בחום.