הכל חשך מסביבי. לא יכולתי לראות או לשמוע דבר. ניסיתי לאחוז
במשהו מוכר, אך לשווא, לא הצלחתי לחוש בדבר, בכלום. העולם
שהכרתי מקודם אינו עוד ואני שהכרתי מקודם.... גם אני איני עוד.

ניסיתי להיזכר מתי הכל קרה. לשים את האצבע על המאורע שהחל את
הכל, את הרגע שבו החשיכה השתלטה על סביבתי ועלי. לא הצלחתי
להתרכז ולהיזכר כי ניצוץ קטן הציק לי וריצד לי מול העיניים.
ניצוץ קטן ומעצבן.
פתאום זה הכה בי! ניצוץ בחשיכה? מהיכן הוא מגיע? אימצתי את
עיני בחוזקה וניסיתי לפסוע לעברו, אך ככל שפסעתי, כן הוא התרחק
מפני והחל לקטון עד שנעלם ושוב נותרתי לבדי. לבדי בחשיכה.
אז מה הסיפור שלי? מה פשר החשיכה והיכן מתחיל הסיפור בעצם? אז
ככה.. הרהרתי לי בעודי מתיישב באמצע האינסוף והלא כלום. הכל
מתחיל ביום בהיר אחד שהיה רגיל לכל דבר והלוואי שהיה מסתיים
כפי שהחל אלמלא הייתי יהיר. כן, אני כמו כל האנשים מלא
בחסרונות ובאותו יום, הייתי יהיר.
הייתי אמור לאסוף את אחותי הקטנה מהגן, אם אני זוכר נכון. כן!
הייתי אמור לנסוע לגן ולאסוף אותה! אני חושב... לאחר מכן,
להסיע אותה לסבתא שתשמור עליה, כי בכלל הייתי אמור לנסוע
לשדה-התעופה.... שדה התעופה? אבל לא הגעתי לשם. קשה לי
להיזכר.
אני מתבונן שוב בסביבתי, שוב איני רואה דבר ולא שומע דבר
וחיפשתי שוב את אותו ניצוץ זדוני. צרחתי בכל כוחותיי: "טעיתי!
זה לא היה אמור לקרות!!!", מה לא היה אמור לקרות? מעשיי אינם
ברורים לי, זה כמו שיש שניים שהם אני, שאחד כלוא בחושך מוחלט
והשני שולט בכל מעשיו וחשוף לעולם הגדול, העולם שבו יש אור.
החלטתי לראות ללא עיניים והתיישבתי במקום, נשמתי ונשפתי אוויר
אל תוך ריאותיי ועשיתי מדיטציה. זה תמיד היה תחביב שלי, כאשר
אני נתקל בבעיה כלשהי שאין לה פתרון הנראה לעין, אני עושה
הרפיה לכל הגוף ומנסה "לנסוע" אל תוך עצמי במחשבה כי רק שם
מתחבאות התשובות...
אז התיישבתי לי ונרגעתי לי וניסיתי להתרכז... הכלום והאינסוף
כיסו את גופי וזרמו בתוכי בעודי שט במשעולי עצמי. שטתי בתוך
אורות כחולים וסגולים. תותים אדמדמים ניסו לפגוע בי, אך ללא
הועיל, ידעתי לאן אני אמור להגיע ולא נתתי לדבר להסיט אותי
מדרכי. שעות רבות שטתי, שעות שנראו כנצח ושום דבר מעניין לא
נקרה בדרכי, אז עצרתי. החלטתי לנמנם מעט כי אולי כשאתעורר,
דברים יראו אחרת. אז כך נמנמתי לי בתוך עצמי, כשלפתע התעוררתי
למשמע צרחה עזה, יותר קרקור מאשר צרחה. רצתי מהר אל עבר הקול
והמחזה שראיתי היה תמוה וחסר פשר להפליא: ראיתי אלפי אפרוחים
נושכים תרנגולת זקנה אחת שמקרקרת ומקרקרת כי אין לה שום דרך
אחרת לגונן על עצמה. במהרה הפשלתי שרוולים וצרחתי על האפרוחים
לחדול ממעשיהם ומיד! כל העיניים הופנו אלי ופתאום דממה. אפרוח
אחד התקדם לעברי והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי לו בעיניים בחזרה,
כשפתאום צחוק מרושע התגלגל בראשי, צחוק זר, אך גם מוכר שהחזיר
אותי מיד אל אותו האינסוף והלא כלום ששכנתי בהם עוד מקודם, אל
השחור האינסופי.

         

במקום אחר ובזמן אחר, "היא" צללה לה אל מעמקי האוקיינוס. היא
חיפשה לה קונכיות זוהרות ונוצצות כקרני שמש. כל יום היה עובר
ככה, היא הייתה צוללת ושולה קונכיות. את הקונכיות היא הייתה
מעבירה לאדונה והוא היה יוצר מהן שרשראות נפלאות ומוכרן לכל
החפץ בהן ולכל המרבה במחיר.
זה היה יום בהיר, אך לא רגיל. לא רגיל מבחינת זה ש"היא" הגיעה
לפרקה והיום היה יום הולדתה האחרון. היא לא ידעה עובדה זאת.
זאת אומרת, היא ידעה שזהו יום הולדתה, אך לא ידעה כי הוא
האחרון.
"היא" החליטה לחגוג יום זה ובמקום להביא את הקונכיות שמצאה
לאדונה, היא החליטה לשמור אותן לעצמה. היא יצאה מן המים
הקרירים ועלתה על ספינת הדייגים הקטנטנה שלה והתיישבה. היא
החלה להרהר במעשיה הבאים...
בינתיים, הלילה כבר ירד ו"היא" מצאה את עצמה בחושך מוחלט ללא
כל ידיעה על איך תחזור הבייתה, אל אדונה. היא לא הייתה זהירה
ועכשיו קרה מה שקרה והיא נתקעה לבד. לגמרי לבד על ספינה במרכז
האוקיינוס.
"היא" ישבה וחשבה, חשבה וישבה, כשלפתע, החל לרדת גשם, גשם
שוטף. מה לעשות? החלה לתהות. מבעד לשמיים, מבעד לעננים, החלה
להבחין במן משהו מעומעם, ניצוץ שכזה. היא חתרה בכל כוחותיה אל
עבר האור, אך ככל שחתרה לעברו, כן הוא הלך וקטן עד שנעלם וכך
היא נשארה לבדה בחשיכה, בגשם השוטף ואט אט, היא איבדה את
הכרתה.

         

מגדלור באמצע היבשת עמד לו מיותם. איש לא איישו כבר זה מספר
שנים והוא ככל הבריות חש עצמו בודד. יכול להיות שהיה חש פחות
ברע אלמלא ירד גשם שוטף באותו היום.
ציפורים קיננו בקרבת מקום וסיפרו לו על עולם שמעבר, על עולם
שנשכח. עולם שבו חושך אינסופי שורר. עולם שאליו נשאבים אלו
שליבם מר וחייהם אינם חיים. אף אחד לא מכה אותם והם לא חיים
בעוני מחפיר.
         

                "חייהם הם פשוט חיים שיגרתיים"

זהו המשפט הראשון שהיה כתוב בספר החדש ש"היא" קיבלה בבוקר יום
הולדתה מאדונה. זה היה ספר משונה למדי, שמו היה "ללא שם" ומלבד
המשפט הנ"ל, היא לא הספיקה לקרוא דבר מפני שהיא מיהרה לסירתה
הרעועה בכדי לשלות קונכיות עבור אדונה, הוא שהצילה ושלו היא
חייבת את קיומה.

           

רציתי לעקור את עיני מרוב זעם. מצב זה לא ייתכן. לא יקום ולא
יהיה מה שזה לא יהיה. החושך כה מעיק. כה מעיק עלי ועל חיי
שעמדו להתחדש ולהשתנות. עמדתי להיות מישהו חדש. זה היה אמור
להיות הזמן שלי... הזמן שבו אני עושה את מה שאני רוצה.

........ אני זוכר קטעים............. אני זוכר חלקים........
משהו עם צבא וסוף של צבא..... אחות קטנה וסבתא זקנה........

רגע, היא בכלל לא הייתה אחותי.. אני מתחיל להיזכר, נסעתי
במהירות רגילה לחלוטין ובאמת הייתי אמור להגיע לשדה התעופה...
אבל הפלאפון צלצל והייתי חייב לענות והשמש... כן, השמש.. היא
הייתה לי ישר בפרצוף... ופתאום.... לא! אני לא רוצה
להיזכר... אחר-כך... עשיתי מספיק...
אז עכשיו, איך אני יוצא מכאן? מה זה כאן בעצם? החלטתי לבדוק
את עצמי כי רק כך אוכל לבדוק את הסביבה. גיליתי כי אין עלי
חולצה וגם לא נעליים, מלבושי היחיד הוא זוג מכנסיים בלויים.
המשכתי בבדיקתי והחלתי מפשפש בכיסים. גיליתי משרוקית או משהו
דמוי משרוקית ומסטיק. מרוב שעמום, חוסר מעש וקצת רעב, שיסיתי
שיניי במסטיק. הוא היה בטעם דובדבן והיה לו טעם ישן כזה, כנראה
שהיה במכנסיי זה זמן רב. לעסתי ולעסתי עד שיצא רוב הטעם.
כל הטעם העסיסי של פסאודו דובדבן, שבכלל מזכיר יותר תמצית
בנזין מאשר דובדבן, יצא והיה לי סתם טעם של איכס בפה. אני אדם
אחראי ששומר על סביבתו נקייה מפסולת ולעולם לא הייתי יורק את
המסטיק למשהו שאינו פח. אך, רצה המקרה והייתי לכוד במקום
שהחשיכה שולטת בו ואין פח שנראה לעין, כי בעצם דבר אינו נראה
לעין, אז ירקתי את המסטיק. כן, כן, כן, ירקתי אותו למרחק רב
אפילו והוא השמיע צליל מעומעם כאשר נחת בקירבת מקום. מעין
"ספלאש" שכזה, כנראה שהוא צנח לו במקור מים כלשהו...

           

שבוע קודם, סנאי זועם זרק בלוט על סנאי אחר שהרגיז אותו.
הבלוט נחת בנחל והרג 30 עד 50 דגים וגרם לפציעתם של 70 עד
120.

           

"היא" התעוררה לה למשמע בית משיר שפעם נורא אהבה:
           "אספלנית, למה את כה דורשנית,
            נראית ממש דובשנית,
            את כמו ילדה קטנה ופולשנית
            כשאני עם אספלנית
            שתינו במכונית..."
היא הסתכלה לכל עבר וכלום. היא הייתה לבדה על חוף ים במרכז
שום מקום. היא ניסתה לצעוק, אך שום בת קול לא יצאה מבדל שפתיה,
דבר לא דגדג את מיתריה קולה ועזב את פיה בתעופה. השמש שטפה את
החוף באורה העז, כך ש"היא" יכלה לראות למרחקים ועדיין כלום.
מצידה האחד, מים רבים ומצידה האחר, חול אינסופי.
"היא" מצאה את עצמה בתחילת יום חדש עם ים/אגם/אוקיינוס חדש
לגלות והיא עשתה מה שעשתה בכל יום מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא
יצאה לצלול.

           

המגדלור שכן על אי מבודד, שנקרא בפי תושביו לשעבר "היבשת".
מאז הקור הגדול, כבר אין חיים בסביבתו. אין חיים מלבד ציפורים
אשר באות פעם בשנה, כל שנה, מהשחור, מהעולם השחור.
היום היה יום חג עבורו, זה היה היום היחיד בשנה שהציפורים
באות לבקרו. אז הוא חיכה בסבלנות עד לבואן. שעה עברה ואחרי עוד
שעה. הבוקר עבר וכן גם הצהריים ואין סימן לציפורים. הערב ירד
במהרה, כשפתאום שמע משק כנפיים. הוא האיר לכיוון הצליל וכן,
הוא ראה אותן. מאות ציפורים צללו לעברו מבעד לוילונות השמיים.
כעבור מספר שניות, כולן היו על הקרקע והוא שמח, הו כמה שהוא
שמח....
הוא חש פתאום באי נעימות. הציפורים לא נעו ולא זזו. בפעם
הראשונה מאז שתושבי היבשת עזבוהו, הוא חש שוב לבד והפעם באמת
לבד. הוא האיר אל עבר הציפורים בחשש, מקווה שפחדיו יתבדו...

           

"היא" רקדה לה בין שוניות האלמוגים שהיו בשלל צבעים: אלמוגים
ורודים, אלמוגים צהובים, אלמוגים כסופים. היא צללה לה וחיפשה
לה קונכיות כמו דבר לא קרה והיא שוב בטוחה תחת קורת אדונה.
במסעה זה, היא לא מצאה קונכיות. כלומר, היו שם קונכיות והן גם
היו יפות מאד, אך דבר אחר משך את תשומת ליבה.

           

החלתי דואג.
הזמן נדמה כמו עצר במקום. לא חשתי ברוח על גבי ובעצם לא חשתי
בדבר. הייתי מנותק מהכל והכל ממני. זה היה הרגע שבו החלטתי
שאני מת. זה הכי הגיוני: שום דבר לא חי כאן, אין כאן אור, אין
כאן כלום, אז אני מת. בעודי חושב מחשבות מורבידיות שכאלו,
החלתי משחק בעצם דמוי המשרוקית. כך, בהיסח הדעת שיחקתי לי
במשרוקית ואף, קירבתי אותה אל פי. החלתי גם לנשוף במשרוקית,
ככה סתם נשפתי אוויר לתוכה. דבר לא קרה, היא לא השמיעה קול ואז
באמת התעצבנתי. זרקתי אותה למרחק. זאת לא הייתה סתם זריקה, זאת
הייתה זריקה חזקה ומאסיבית - זרקתי אותה אל הירח ממש.
עברה שעה ארוכה עד ששמעתי אותה בנפילתה. בתחילה זה היה
"ספלאש" קטן כמו זה של המסטיק. אחרי זה, היה בום חזק ובסוף
בסוף, היה פיצוץ גדול שהיה מלווה באור לשם שינוי.
לפתע, הכל התמלא באור שסינוור אותי כל-כך שלא יכולתי לראות
דבר. הייתה לי קצת סחרחורת, אז נשענתי על משהו שהיה מאחורי.
הוא היה נוח כזה, אז התיישבתי עליו, אני חושב שזה היה פוף.
בדיעבד, מסתבר שזה לא היה פוף. הדבר שישבתי עליו הסתובב לכל
עבר וזרק אותי ממנו. הפעם אני הייתי העצם שהשמיע "ספלאש"...

         

"היא" לא האמינה למראה עיניה. מולה עמד לו, לא קשור ודי תלוש
מהמציאות, משולש גדול ואדום. מולה עמד לו על קרקעית האוקיינוס,
משולש עצום ואדום. היא צללה לעברו וגילתה שיש חור קטן שמתאים
בדיוק לגודלה בחזיתו. חור קטן ואפלולי למראה.
מעל החור היו סימנים מוזרים ש"היא" לא הבינה את פשרם. בין
הסימנים היה ציור קטנטן של קונכייה לבנבנה.
כיוון שלא היה לה משהו טוב יותר לעשות ואולי גם מפני שהייתה
יצור סקרן מטבעו, "היא" צללה לה אל תוך החור.

           

בתור עצם שמשמיע צליל דמוי "ספלאש", לא הייתי מקור עניין רב
מדי לדמויות החדשות שהסתובבו לידי. נחתי על מן רצפה קשה כזאת
בלב סופרמרקט ענק. מאות אנשים הסתובבו להם עם עגלות והוסיפו
מוצרים מן המדפים לעגלות שלהם. האנשים האלה התנהגו בצורה
משונה. הם רצו עם העגלות וזרקו במן אמוק מוצרים לעגלות. כל פעם
שזרקו מוצר לעגלה, נשמע "ספלאש" קטן שכזה. רצתי על-יד מישהו עם
עגלה ופשוט התבוננתי בעגלה. מבחוץ היא נראתה כעגלת סופר רגילה,
אך מבפנים... מבפנים, היה לה גוון כחלכחל-כהה והיא הייתה מלאה
בנוזל מוזר ולא מוכר. כשהאיש או האישה היו זורקים משהו אל תוך
העגלה, המוצר היה שוקע בתוך הנוזל, נכנס למערבולת ולבסוף
נעלם.
עברתי לאנשים והתבוננתי גם בהם. הם לבשו את אותם הבגדים, אותו
סגנון, רק בצבעים אחרים ולא היה להם שיער. התבוננתי קרוב יותר
וראיתי שגם אין להם פנים.
הייתי קצת (הרבה) בהלם ועברתי לסופר עצמו. הסתכלתי על מודעות
של מבצעים. היה שם מגוון מכל דבר:
"רוצה חיים חדשים? הוסף יוד לשמך הפרטי עבור 29.99 דפים
בלבד!"
"רוצה גוף חטוב ומושלם? קנה 'תרסיס מסיר שומנים קר ולא יקר'
עבור 59.99 דפים בלבד"
וכן הלאה וכן הלאה. כל המודעות היו בנוסח זהה: אם אתה רוצה
לשנות משהו בעצמך, אתה רק צריך לקנות משהו שיתקן אותו ורק עבור
מספר דפים...
הרעיון הזה של מוצרים מהפכניים עבור דפים ממש קסם לי, חבל רק
שלא היו עלי דפים. עדיין הייתי בזוג מכנסיים בלויים ותו לא.
שבתי לרוץ על-יד מישהו אחר ועגלתו, מישהו שבדיוק זרק את התרסיס
הקר ולא היקר אל עגלתו. לתרסיס היה ניצוץ משונה, הניצוץ שכבר
ראיתי קודם. מיהרתי אל תוך העגלה בכדי לתפוס את התרסיס.
כשניסיתי לקפוץ החוצה, גיליתי שמאוחר מדי, העגלה כבר שאבה אותי
פנימה...

           

עברו זה מספר ימים מאז יום הולדתה של "היא" ואדונה לא ראה
אותה. הוא החל לדאוג. הוא שלח שליחים שיחפשו אותה במעמקי
האוקיינוס, אך חיפושיהם העלו חרס, היא לא נמצאה בשום מקום - לא
בשמיים, לא בארץ ולא במים.
הוא חש כי הנורא מכל קרה וגם הוא, שלו "היא" חייבת את קיומה,
לא יוכל להצילה עכשיו. הוא עשה את הדבר היחיד שיכול היה לעשות
ושט לאי השכן, קרי "היבשת".
הוא ידע שהברייה היחידה, שאולי יודעת משהו עם מקום המצאה של
"היא", היא המגדלור הזקן. הוא טיפס לחוף והחל הולך בדרך הכה
מוכרת שהלך בה לפני לא הרבה שנים כשביקש להציל את נשמתה של
"היא". "השמיים!"
קול צעק בראשו. הכל מתרחש מחדש... הוא הסתכל לשמיים וראה את
האורורה וידע שזהו הסוף. הוא עצר מלכת, נפל על ברכיו והחל בבכי
עז. הוא היה על ברכיו על חוף הים כשהבחין לפתע בגוויות
העורבים, ציפורי השחור. העורבים היו באים כל שנה כדי לחגוג את
ניצחונם הקדום על תושבי היבשת. כל שנה היו מקננים להם על-יד
המגדלור, ממלאים הוויתו בשקרים ועולצים להם על ניצחונם. מה היה
יכול להורגם? מה יכול להיות כ"כ חזק וכ"כ חסר רחמים?

           

המגדלור האיר את השמיים, מקווה למצוא שם תשובה. כל מה שראה
היה את האורורה, הזוהר הצפוני. באותו רגע, ידע שהסוף הגיע
וש"היא" נלקחה על ידי השחור.

כעת, ישנם שני סופים אפשריים כי בסך הכל מדובר כאן בדמויות
ממשיות שמחליטות החלטות משמעותיות שכל החלטה מובילה לסוף אחר
והנה הסופים:

סוף I:

"היא" נכנסה אל תוך המשולש דרך החור שהתאים בדיוק למידות
גופה. מיד לאחר שנכנסה, החור נסתם מאחוריה ונעלם כלא היה. היא
הייתה בתוך אולם רחב ידיים שכולו היה בגוונים של שלג וקרח.
האולם היה מואר היטב וריק לחלוטין מלבד כורסה מרופדת שעמדה
במרכזו. היא החליטה לשבת בו. היא הסתכלה לצדדים, למעלה ולמטה,
מנסה למצוא רמז לישות כלשהי. הדבר היחיד ששמה לב אליו היה חור
כחול בתקרה שמעליה.
היא החליטה לנמנם קצת כי הכורסה באמת הייתה נוחה מאד. היא
ישנה זמן-מה, האור לא השתנה בתוך האולם, אז לא היה לה מושג כמה
זמן ישנה. היא התעוררה לשמע צליל חזק של חבטה. היא גילתה שהיא
מוקפת בכלוב מברזל ושהיא כבר לא יושבת בכורסה נוחה, אלא קשורה
לכסא.
צחוק מרושע הדהד בראשה ותחושה עזה של חנק אחזה בה. היא חשה את
כל כוחותיה אוזלים. בו בעת היא שמעה קול אחר בראשה, "אני
מצטער, חמודה, הכל נגמר עכשיו, את, אני, העולם... כל האנשים
נעים להם בתבניות קבועות אשר לעולם לא משתנות. לא מצאנו אף לא
בנאדם אחד שהיה מוכן להקריב מעצמו למען אחרים. העולם שבחרנו קר
ומנוכר ליושביו וכן, יושביו מנוכרים זה לזה ולעצמם. אני רוצה
להודות לך על הזמן שחלקנו ועל הקונכיות שהענקת לי. נשמתך
עדן..."

                    הסוף

סוף II:

בתוך העגלה היה אוויר צח והרבה אור ואפילו בקבוקי שתייה, אז
הייתי די מסודר לזמן מה. התחלתי במסע בתוך העגלה שהתגלתה כבעלת
קיבולת אינסופית, או לפחות נורא גדולה. נתקלתי שם גם באנשים
שנפלו בטעות אל תוך העגלה, הם סיפרו על חייהם ובאופן פלאי, כל
הסיפורים נשמעו אותו הדבר. זה היה ממש אבסורדי, איך בנאדם יכול
לחיות את אותם החיים שכולם חיים? הרי כל איש שונה מחברו וזה רק
הגיוני שחייהם יהיו שונים כי הם עצמם שונים....
אני מניח שזה לא כל-כך הגיוני, אם לא הייתה מתרחשת התאונה
וההיא לא הייתה נכנסת לי בין הגלגלים, אולי הייתי חי חיים
רגילים כמו כולם. הייתי לומד לתואר ראשון של משהו, לא חייב
משהו שמעניין אותי, חשוב רק שזה יהיה משהו שיעזור לי למצוא
עבודה. זה גם לא ממש משנה אם העבודה מעניינת אותי, העיקר שיהיה
לי כסף. מה הייתי עושה עם הכסף? הוא היה עוזר לי למצוא דירה,
להתחתן, להביא ילדים, להתגרש ולמות...
אז מה עכשיו? האם גורלי עכשיו יותר טוב? אני לכוד בתוך עגלת
סופרמרקט כחולה!!!! מוזיקה החלה להתנגן בראשי, מוזיקת מעליות
שכזו. איכשהו, זה עזר לי להירגע.
התחלתי לחפש דרך החוצה כי זה לא הגיוני שאבלה את שארית ימיי
כאן. בהחלט לא הגיוני. חיפשתי וחיפשתי, אך ללא הועיל, אין דרך
החוצה. הכל כאן כחול וזוהר, מלבד חור שחור כאן ברצפה... חור
שחור ברצפה? סוף סוף! דרך החוצה! קפצתי פנימה אל תוך החור,
מקווה לטוב..

         

בחור שזוף וגבוה, בשנות ה-20 שלו, לבוש רק בזוג מכנסיים
בלויים, נפל על גג כלובה של "היא". הרעש של נחיתתו העירה. היא
חשה רחמים כלפיו, למרות שלא ידעה מדוע. היא הרגישה קירבה אליו,
כמו גורלה קשור בגורלו, כסוסים הרתומים למרכבה. היא נפל מגג
הכלוב על הרצפה. הוא דימם...

           

האדון והמגדלור החליטו כי הגיע הזמן לקרוא לגיבור, מישהו
שיצילם מהשחור הגדול, מישהו שיצליח גם להציל את עצמו... הם
ידעו שמדובר בשני סופים אפשריים וכי ייתכן כי שני הסופים רעים,
אך הם ידעו שאין ברירה אחרת.

           

היא נראתה לי נורא מוכרת. היא אפילו לא הייתה בנאדם, היא
הייתה משהו בלתי ניתן להגדרה. היא פשוט הייתה "היא". היא
הסתכלה לי בעיניים ולא יכולתי לעשות דבר מלבד לשחררה מכלובה.
ברגע שנגעתי בכלוב, הוא נפתח.
שוחחנו קמעא, אני וההיא. היא השביעה אותי שברגע שאחזור
לעולמי, אשנה את מהלך חיי. לא אסע לחו"ל בכדי ללמוד כלכלה, אלא
אשאר בארץ ואקדיש את חיי לחינוך ולשיפור חיי וחיי אנשים
אחרים.
חשתי שהיא נעלמת לה לאיטה וזה בכלל לא היה הגיוני לי. היא
זהרה בכל גווני הקשת ואמרה לי שאני כבר לא יכול לעזור לה. סופה
קרב וכי מאוחר מדי, השחור כבר לכד אותה ויעדה הבא הוא חשיכת
האינסוף. היא נתנה לי שרשרת יפהפייה ואמרה לי שבכל פעם שאביט
בשרשרת, "היא" תביט בי מכל מקום שבו תמצא.

       

אוף! אני מאחר! הרמזור הזה לעולם לא יתחלף לירוק! אם אחמיץ את
הטיסה, הכל ייהרס! חיי ישתנו לעד! אני גם מרגיש חנוק מהצווארון
הזה... למה בכלל החלטתי שאני רוצה ללמוד כלכלה??
שיר התנגן ברדיו, זה היה "שיר של אחרי המלחמה" של אריק
איינשטיין, הוא עזר לי להרגע. הרמזור עדיין היה אדום וכבר לא
היה לי איכפת. שתי דמויות חצו את הכביש שלפני, זקנה חביבה
והנכדה שלה. עדיין חשתי חנוק וכבר נמאס לי מהכל, הייתי יכול
לדרוס באותו הרגע את הזקנה והילדה הקטנה, כי כבר לא היה לי כוח
לכלום...
הושטתי יד אל צווארוני בכדי לשחררו ומצאתי שרשרת קטנה שבסופה
קונכייה יפהפייה ופתאום זכרתי הכל... הרגשתי השתנתה לגמרי כי
הזיכרון פשוט הכה בי, זכרתי את מסעותיי, את האנשים שפגשתי ואת
ההבטחה שהבטחתי. הזקנה והילדה כבר חצו את הכביש ונעלמו להן
באופק והרמזור כבר הספיק להתחלף לירוק. בתוך תוכי, עמוק עמוק,
ידעתי שאת הטיסה הזאת אני אחמיץ, אך לא את שארית חיי.

                  הסוף

השיר "אספלנית" נכתב בהשראת "אם זה נגמר זה חבל" של ענבל
פרלמוטר ז"ל.