למה לא נתנו לי לסיים הכל?
למה לא הניחו לי?
לא היו לי הרבה בקשות בימי חיי, למה דווקא בבקשה היחידה שהייתה
כל כך חשובה לי, למה דווקא אז- אף אחד לא הקשיב?
הם חושבים שזו עזרה, הם חושבים שהם הצילו את חיי- באמת תודה
רבה! תודה שהחזרתם אותי לחיים הדפוקים האלו, תודה שעזרתם לי
להבין עוד יותר שזה היה הדבר החכם ביותר שעשיתי.
הם שואלים בחשש "את תעשי את זה שוב?" מה להגיד? להגיד לא- אבל
זהו שקר,
להגיד כן- הם יאשפזו אותי! אז אני מחייכת, אומרת "נראה לכם?"
עכשיו החיים- חיח- חזרו לשגרה, זה הדבר הכי גרוע! השגרה היא
גיהנום- הכנה לעתיד?
אני מנסה לשנות, מנסה להסביר, אבל הם לא מבינים מנסים לשכנע
לחזור לאותה שגרה כואבת, שגרה מאיימת- שגרה שהורגת...
מה עוד אפשר להגיד? מה עוד אפשר לנסות? איך אפשר עוד להגיד?
כמה מילים אפשר לבזבז עליהם? טוב שהפסקתי, הפסקתי לנסות
להסביר, הפסקתי לנסות להשלים, הפסקתי להקשיב- כבר לא אכפת לי,
לא אכפת לי מהם.
אני כמעט ולא מרגישה יותר, גרמתי לה לבכות- אז?
גרמתי לה להרגיש רע- אז?
גרמתי לו לכעוס- אז?
גרמתי לו לעזוב- אז?
הם עדיין לא מבינים, הם עדיין חושבים שיש תקווה- אני אגלה לכם
סוד: אין תקווה.
הם לא מבינים- זה לא קשור אליהם, זה הכל החלטה שלי, החלטה
אנוכית, החלטה פנימית, החלטה שלי!
תמיד הייתה לי ססמא בחיים, אבל רק עכשיו הבנתי עד כמה היא
נכונה:
life's a bitch, then you die!