בשפע תמידי של קולות אחרים,
אני מוצאת את עצמי רוקדת.
מול חלונות גדולים מביטה החוצה,
יודעת שאני נופלת.

אל תעזור לי לקום.
אל תשכח אותי כאן למטה.
רק תהיה, וכשאחזור תישן לידי.

שחפים ומזימות דוקרים לי את סף המחשבות עליך.
הקירות מבפנים מתמוטטים,
ובדרך גם המחסומים שלי.

אל תעזור לי לבנות מחדש.
אל תאסוף את השברים.
אל תלך ותשאיר אותי לבד.
רק תהיה, וכשאחזור תאכל פה איתי.

גלים סוחפים אותי הלוך חזור.
מקיאה תכולתי מטלטולים.
לא מוצאת את מקומי לא בחוף ולא במים.
לא שוחה ולא הולכת לא רוצה ממש לזוז.
בולעת חול וזפת דורכת על שברי צדפות.
נחנקת ולא מתחמקת.

אל תציל אותי.
אל תגן עלי מפני.
ואל תשאיר אותי עם עצמי לבד.
רק תהיה, וכשאחזור אחבק אנשק.

מתהפכת במיטה, שום תנוחה לא נוחה לי.
לא ישנה, לא ערה, לא חולמת.
מפחדת מסיוטים.
מפחדת שמישהו יפגע בי.

אל תפגע בי.
אל תברח מחרדתי.
רק תהיה, ותעזור לי לחזור.