האור בחלון דולק, אני בוהה בו כמו ילד קטן שרואה אופניים חדשים
בחלון ראווה של חנות צעצועים, מחכה שהוא יכבה ושוב אוכל
לראותה. אני מרגיש שאני יכול להריח אותה מלמטה. היא מכשפת.
האור נכבה כמו בהילוך איטי. אני כבר יכול להרגיש בה, בפניה
הזורחות והיא מחייכת אליי ברוך.
עיניה הירוקות בוהקות מבעד לשיערה האדמוני המכסה את פניה. היא
מעבירה בעדינות את שיערה מאחורי אוזניה ומסתכלת עליי בתמימות.
אני חש איך אני טובע בתוך עיניה הצלולות. קולה מלאכי כשהיא
לוחשת את שמי. היא רוקדת בגופה הדקיק והשברירי והלב שלי מאיץ
פעימותיו. היא מדהימה בצורה שפשוט קשה לתאר.
רוצה רק להיות איתה, להסתכל בעיניה הירוקות, ליפול לתוכן. לחבק
אותה ולהרגיש את נשימותיה, לאחוז בה חזק. לגעת בעורה הצח
ולהעביר את ידי על פניה ושפתיה, לנשקה.
ללטף את שיערה המשיי, להריח אותו ולשאוף אותו פנימה, עמוק.
אז היא תסתכל עלי בעיניים החולמניות שלה ותחייך.
גופי מתחמם, בוער מכפות הידיים... אני רועד, אני מרגיש בחום
השורף ועולה מעלה לראשי, משתלט עלי. עיני צורבות, דומעות. כאב
חד מכה בחזי.
אולי זה המקום שגורם לי לאבד את שפיותי. אני הולך אך הכאב אינו
מפסיק להלום בי, הוא מתחזק עד אשר כל גופי צונח מטה על האדמה
הלחה. אני מתכווץ מרוב כאבים.
אני מנסה לזחול על האדמה אך הפצע עדיין פתוח. כבר איני רואה את
חלונה.
לפתע אני שומע צעקה חדה חותכת את האוויר ואז שקט.
תמונה מחרידה נגלית לעיני, אני רואה חושך. היא שם לפניי, שרועה
על האדמה.
שיערה האדמוני מפוזר, עיניה הירוקות פעורות, בוהות בי. פיה
סתום. השמלה השחורה בה היא לבושה צבועה בדם. עורה הצח נעשה
חיוור וגרונה שסוף.  
אני מסתכל בכפות ידיי הכואבות והן חתוכות ומדממות. ידי מחזיקה
בסכין והיא נופלת מידי לצד גופתה.
אני מתיישב על ברכיי, רוכן מעליה, נושק לה על מצחה ועיני
דומעות.