לשלומי

מהרגע שהוא מגיע עד הרגע שהוא הולך, העולם שייך לנו.
אני יודעת, הרבה זוגות חושבים את זה או אומרים את זה, אבל
באמת,זה ממש ככה.
הוא נכנס,
כולם מפסיקים להיות קיימים.
אנחנו נהנים ומאבדים כל קשר עם העולם: אין תחושת זמן, אין
רעשים, אין טלפון, אין משפחה, אין חברים, אין לימודים (לו אין
גם ככה), אין פיגועים, אין אחריות, אין גבולות, אין עולם.
זה רק שנינו. באמת.
כשמישהו מאיתנו בודק מה השעה וכבר מאוחר בלילה, הוא קם ללכת.
ולשתי שניות ההורים שלי ישנים למעלה. אבל אז אנחנו מתחילים
לדבר, ושוב נסחפים, עד הפעם הבאה שהוא קם ללכת - ושוב אותו
סיפור: העולם חוזר להיות קיים, מתחילים להפרד, מדברים קצת
ונסחפים.עד הפעם הבאה.
אבל אז הבוקר מגיע - השמש זורחת, הציפורים מצייצות, אתם יודעים
איך זה הולך.
ואז אין ברירה. יוצאים החוצה, עדיין חמש בבוקר.
מוקדם מכדי שאנשים יסתובבו להם סתם ככה ברחוב, במיוחד כשהם לא
קיימים...

אחרי שעה וארבעים ושבע דקות של דיבורים ומליון נשיקות פרידה,
הוא באמת נכנס לאוטו, ובאמת מתניע, ובאמת נוסע הביתה.

פתאום אני רואה איש רץ עם תיק ביד, וזוג רוסים עייפים לבושים
יפה והולכים מחובקים, והשכן שלי נכנס לאוטו שלו. אני נועלת את
השער, חוזרת לתוך הבית שלי, נועלת  גם את הדלת, ופתאום אני
שומעת שהכלבה שלי רוצה לצאת לטיול ואחותי משתעלת.
פתאום כולם קיימים.
אני נכנסת שוב לחדר שלי, מכבה את האור, נשכבת על המיטה
ומתכסה.

עכשיו אני חושבת על  כל מי שאני מכירה.
מי ישן?
מי כבר ער?
מי בכלל לא ישן, כמוני?
איפה כל אחד עכשיו?
הרי הם לא היו קיימים עד לפני כמה דקות.

אני חושבת על כמה היה לי כיף הלילה, ועד כמה שאני אוהבת אותו,
אני מנסה להרגיש את החיבוק שלו. יש לי צמרמורת, אני נרדמת
במחשבות על היום בערב - כשהוא שוב  יבוא.