הסתובבתי לי בשלווה, הכל היה רגוע, הכל כל כך נעים, החיים
הטובים.
היה לי הרבה אוכל, שתייה, בריכה קטנה, ובמיוחד הרבה שקט.
ואז, פתאום, ללא שום אזהרה, הופיע שלט "יציאה". אפשר להגיד
שפשוט דחפו אותי לעברו בכוח.

בהתחלה היה סביר, ניתן לסבול את זה, מעין תקופת התאקלמות עם
הרבה הקלות בדרך.
אבל שם, שם היה הרבה יותר טוב, ולא יכולתי שלא להשוות בין שני
המקומות כל הזמן.
ואז, פשוט נמאס לי, נמאס מכל המקום הגדול הזה, הרועש, התוסס,
בכל מקום שהלכתי חיפשתי שלט כניסה, כניסה בחזרה למקום שיצאתי
ממנו בעל כורחי.

למרות שזה היה אמור להיות די קל, לפחות בתיאוריה, לא הצלחתי
למצוא אותו. אם חושבים על זה אולי פשוט לא היה לי את האומץ ממש
לחפש, כי כמה חברים שלי מצאו אותו, את השלט, בלי בעיות.
כל החיים שלי בעצם הוקדשו למטרה אחת, מציאת השלט.
בדיעבד, כנראה שזה מה שהרס אותם. מעגל קסמים.

בגיל 82, עייף, תשוש ועצבני מרוב החיפושים, מרוב החיים, השלט
פשוט מצא אותי.
כמה שזה נשמע מוזר ואבסורדי, לא הייתי מוכן לזה, פתאום ראיתי
גם את הצד השני של כל העניין, גם את שלט היציאה שמסתתר בתוך
ה"כניסה".

הבת שלי הייתה בחודש השמיני, הנכדה הראשונה, הבכורה שלי עמדה
להיוולד, הבת השנייה הייתה מאורסת, בחור נחמד.

כשהגעתי לפה, "לעולם שכולו טוב" או איך שלא קוראים לו, היו 2
שלטים, אני כבר לא זוכר לכיוונו של איזה מהם הובילו אותי, כל
השלטים שראיתי או רציתי לראות בחיי החלו לבלבל את רוחי.

גם פה יש אוכל, יש שתייה ובריכה קטנה. באופן כללי המון שקט
ושלווה.
אבל אם לרגע נהיה ממש כנים לא כל כך נחמד לי פה, עמוק עמוק בלב
אולי הייתי רוצה למצוא שוב את שלט היציאה ולהחזיר את הגלגל
לאחור.
אך אחרי כל החיפושים שלי שנמשכו בעצם כל חיי, זאת תהיה ממש
כפיות טובה מצדי להרגיש ככה.
אז אני מדחיק, מסתדר עם מה שיש.