אז אמרתי שאני אוהבת.
אז שיניתי קצת סדרי עולם.
שום דבר לא השתנה,
גם העולם נשאר ולא רעד.
גם לא שאמרתי את המילים.
אני מאמינה, אני באמת מאמינה שהוא חייך,
כששמע את המילים.
אולי קיווה שאומר אותם שוב
אולי ציפה לשמוע אותם כמה פעמים.
את אותן המילים שלא אמרתי כל כך הרבה זמן.
"אתה כועס?" שאלתי, והוא אמר "לא".
"יופי" עניתי "כי אני אוהבת אותך".
וכששאל למה אני אומרת זאת אמר
שהוא מצטער על כל הסבל שנגרם לי.
חייכתי ואמרתי "בסדר" ובתוכי חיוך ענק, מאושר
והקלה נפלאה. הקלה של אבן שנמוגה, מציפה את הלב.
זה נכון, אבן ירדה מלבי ועכשיו אבן חדשה מונחת.
אבן האהבה שנשארה.