מיטל צור / סלח |
אמרת - את - שאינך סולחת
קחי את ידי - ולקחתי.
משכת אותי אחריה בין מסדרונות -
ונמשכתי -
ובחדר קטן עם
קירות לבנים
את ידי שמטת,
לחשת:
ראי.
וידיך אוחזות
בזכוכית נפלאה
על הקיר מפילה
אורות וצללים -
נתת אותה בידי.
מתוך צלילותה נשקפת
נקי,
ורוד ונקי.
עיניים חודרות,
אמרת -
סלחי.
ואני,
ועיני הכבות, מביטות.
את החפץ הזר מיששו
ידיי הרפות,
ואני,
ממקומי ניתקתי
ואני -
הלכתי
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|