אלמלא עצרת מותק...
היינו ממשיכים להסתחרר מהרגשת העילוי של ההצפה הרגשית כלפי
מישהו חדש ומרתק, ולפנטז על הרגע בו כל התחושות יעבור גם
למישור הארצי - שנגע.
והיינו מותחים את זה עד שכבר אפשר היה ממש להתפוצץ, ואז היינו
נפגשים יום אחד, ערב אחד...
היית בא אלי ושנינו היינו כל כך מתוחים ונסערים שאפשר היה
להשתגע. היינו מחייכים נבוכים, והיית מסתכל לי בעיניים כמו
שאתה יודע. אחרי הערב בו היית אצלי ושוחחנו אמרת - יכולתי
להציע לך ללכת למיטה... אבל אני לא חושבת שהיית מציע... זה
פשוט היה מתפתח מנגיעה אגבית, מישיבה הולכת ומתקרבת, מאיזו
התכופפות שלי להרים משהו מהרצפה... ופתאום היה המגע של העור
בעור והצמרור וכל הלהט האצור היה מתפרץ. אני חושבת שהיינו
מתנשקים שעות, שהיית מכניס את ידיך מתחת לחולצה שלי וחופן את
שדיי, ושהיינו מסתפקים במגע הזה, כשאני מחככת את ידי על המפשעה
שלך מעל לג'ינס ומרגישה אותך קשה... הרבה זמן היינו בתנוחה הזו
לדעתי.
ואולי, אפילו אפשר לומר אם היינו חכמים, היינו עוצרים שם בפעם
הזו. ככה, כדי למשוך את הריגוש, וגם כדי לתת לך לבחון איך זה
לחזור הביתה אחרי שנגעת בי, באישה אחרת, והפעם ללא ידיעתה.
ואני חושבת שעם רגשי האשם המסוימים הייתה שם גם הבחירה שלך
להמשיך הלאה והחזרה אלי אחר כך ממקום שלם יותר. והפעם הרבה
יותר מהר, הרבה יותר אקסטטי ובלי אף מעצור שהוא. ולמה? כי אולי
היית נכנס עם עצמך סופסוף לדיאלוג של - למי אני שייך? האם אני
רכוש של אישתי? קניין שלה? האם נאמנות הנפש היא שווה לנאמנות
הגוף? האם אני הייתי מבין אותה לו הייתה נענית לדחף להיות לזמן
מה אישה נחשקת, לתת לייצר שלה להתבטא, לתת לעצמה להיות נאהבת
ומחוזרת ולהחזיר לעצמה איזו רעננות שכבר איננה...? וממה אני
מפחד בעצם - לפגוע בה? בילדים? ללכת ולאהוב אחרת ואולי להתפתות
אליה אל מעבר להרפתקת אהבים? לגלות שאני חי עם כיסוי על עיניי?

בכל אלו היית דש והיית מבין מה שהיית מבין, אבל אם היית מתעסק
בזה כשרגליך כבר רטובות מהביחד שלנו, ולא כפי שעשית, מחוץ
לבריכה, אני חושבת שהיית רואה דברים אחרת.
ואז? היית בא. והיינו שוכבים. אני יכולה רק לנחש מה ואיך היה
קורה, אבל איכשהו זו נראית לי חוויה מסעירה ופראית. אני לא
חושבת אותנו סתם במיטה, בתנוחה מיסיונרית בחושך... אני חושבת
אותנו במטבח, באמבטיה... אני מרגישה הרבה לשונות ופיות שחוקרים
ומגיעים לכל פינה נסתרת. אני מתחברת למשהו כמו סערת ברקים,
שבאים אחד אחרי השני בשרשרת. אני יכולה להרגיש את עצמי מתנשמת
ושרועה לצידך, אוגרת כוח לפעם הבאה, שמתקרבת... ואתה - אתה
פשוט מקסים כשאני חושבת עלינו ככה. אתה משקיע ואתה ילד נלהב
ואתה גבר חזק... אתה מתעניין בפנטזיות שלי, רוצה לממש לי אותן,
אתה שם כדי להשאיר בי חותם, אתה כבר כל כך בתפקיד המאהב שלי...
אין ספק שברגעים האלו הייתי אוהבת אותך כל כך...
אבל מאמי... אני לא רואה או מדמיינת או חשה הסתבכות. לא.
איכשהו, מהמקום הגלוי לגמרי של מה שעברנו, ושל האישיות של
שנינו, ושל הבגרות שלנו וניסיון חיינו והמפוכחות, והתבונה -
אני רואה את זה קורה כך וכך פעמים, אולי בהתחלה שבועיים נסערים
של תדירות גבוהה ככל האפשר, אבל אחר כך... אחר כך בשלווה
ובנועם ובמתק - פעם בכמה זמן. כמו מילוי מצברים. ומתי זה
יסתיים? אולי אף פעם לא. אולי כשנשבע (הייתכן שנשבע?) או אולי
כשאחד מאתנו ירגיש שמערכת היחסים האחרת שלו (שלך עם אישתך ושלי
אולי עם גבר איתו ארצה לחיות ברצינות) מחייבת אותו שם
טוטאלית...
היי ולא תאמין, אני רואה אותנו גם נפרדים יפה... מדברים על
הכל, לא מופתעים שנגמר, לא מגיעים למצב שבו אחד נשאר יותר רוצה
או סובל ונטוש. מסיימים את זה מתוך המקום של השלמות שהיה,
שנחווה, שהעצים והקסים ומילא והעשיר, ושזה זמן ללכת...
(אהוב יקר...)

ככה זה בהרגשה שלי... ואולי אלו סתם פנטזיות שאין בינן לבין מה
שהיה קורה במציאות ולו דבר?
אולי...
בכל מקרה זו דישה בעבר (אך דישה מתקתקה, אתה חייב להודות)...
כיום בחרנו בחברות אז בוא נלך עליה במלוא הקיטור...

ביי יקירי
שלך
זינה