הרוח שנושבת מעיפה לי את השערות על העיניים אבל לי זה לא אכפת.
אני נושם את הרגע. שיכור. השמש שמולי כבר לא מסנוורת. עיגול
אדום גדול, בלתי מזיק, בדרכו לים. האופנים רצים בירידה ומד
המהירות מצביע כבר על יותר מארבעים קמ"ש. אני לוחץ על דוושות
הבלם שעל הכידון והמגע בין חישוק המתכת לבין רפידות הגומי
החדשות גורמות לחריקה שנשמעת מכיוון הגלגל האחורי. כמה שחיכיתי
לרגע הזה. ללחיצה על הדוושות. למיקום האגודל על מחליף
ההילוכים. לישיבה על כסא הגומי הירוק. לא. זה לא הפעם הראשונה
שאני רוכב על אופניים, אבל זו הפעם הראשונה על אופנים משלי.
אני מנסה להתמכר לרגע הזה. לבודד אותו. לנצור את התחושה
המדויקת. את מגע הרוח בפנים. את אוושת הפדל החותר. את שקשוק
השרשרת בהחלפת הילוך. עוד כמה דקות ואהיה אצל שמעון בחנות.

לאט לאט אני מתפכח משיכרון הרגע ונזכר. נזכר בכל. בהבטחה של
אבא. אופנים אדומים עם הילוכים. עשרה. וגם כסא גומי ירוק ופס
כסף נוצץ על הרמה. חודש לפני היום-הולדת נסענו לחנות של שמעון
לראות את האופנים. שמעון אמר שהמחיר הוא שמונה מאות שמונים שקל
אבל הוא יעשה לאבא הנחה אם הוא ישלם מזומן. אבא אמר שהוא ישלם
במזומן. בשקט הוא לוחש לשמעון, מנסה שלא אשמע, "אבל בתשלומים,
כי עכשיו אין לי כסף, אבל עוד מעט יהיה, אחרי שאקבל את המענק
לחג" ואז הוא אומר בקול "הרי גם לילד שלי מגיע אופנים ליום
הולדת- לא?" הוא מלטף את ראשי, פורע את שערותיי, כמו שעכשיו
עושה זאת הרוח, ואני משפיל את המבט למטה, כי אני יודע כמה כסף
יש לאבא או יותר נכון כמה אין.

"היי, תסתכל לאן אתה נוסע" צועק לי הולך רגל שכמעט עליתי עליו.
עוד שני רחובות לשמעון. אני רואה את יוסי יושב בוולוו עם אמא
שלו, אבל הוא לא רואה אותי. הראש שלו מורכן למטה. הוא שקוע.
כנראה שהוא משחק עכשיו בגיים-בוי חדש או באיזה צעצוע אחר שאמא
שלו קנתה לו. תמיד קונים לו משהו. אני מנסה להדביק את המכונית
כדי שיוסי יראה את האופנים החדשים שלי, אם אפשר כאילו במקרה,
כאילו סתם עברתי שם, כאילו זה רגיל אצלי האופנים, אבל המכונית
הלבנה נעלמת לי בין מכוניות לבנות אחרות שנעות כמו נחיל דבורים
על הכביש. חבל. כי אם יוסי לא יראה את האופנים החדשים הוא לא
יאמין לי. הוא לא יאמין שיש לי אופנים חדשים, אדומים עם פס כסף
וכסא ירוק ועשרה הילוכים. עכשיו, המרחק לשמעון גדל ואני צריך
לחזור עוד כמה רחובות.

אני נזכר ביום-הולדת של שנה שעברה. "איפה הכדורגל מעור של ליגת
האלופות שאמרת שאבא שלך קונה לך?" שואל יוסי בלגלוג "אולי היו
חסרים כדורים למנצ'סטר ושוקי הלווה להם" הוא צוחק בקול גדול
כשהוא פונה לילדים שהחלו מקיפים אותנו. כולם צוחקים. תמיד
צוחקים ממה שיוסי אומר. אבל אני ידעתי שהוא לא צודק, כי זה לא
שאבא שלי לא היה יכול לקנות לי כדורגל. אני פשוט ויתרתי עליו.
דווקא אבא רצה לקנות לי את הכדורגל. הלכנו אז ברחוב והוא שאל
אותי מה אני רוצה מתנה ליום ההולדת ואני לא ידעתי מה להגיד.
דני קיבל מחשב חדש ואלעד קיבל טיול ללונדון ויוסי קיבל סוני
פלייסטיישן 2. אבל אני? מה כבר אתה יכול לבקש מאבא שלך שעובד
ליד מכונה במפעל, אמא שלך כל היום בבית ויש לך עוד ארבעה אחים
ואחיות? בדיוק עברנו ליד חנות ספורט ואז ראיתי את הכדורגל של
ליגת האלופות בחלון. לא אמרתי מילה. רק נעמדתי מול חלון הראוה,
הצמדתי את הראש לזכוכית הקרה והבטתי בשקט בכדור. אבא ניגש,
הניח יד על הכתף ואמר בשקט: "בשבוע הבא אני מקבל משכורת ונקנה
לך את הכדורגל. מתנה ליום הולדת. מה אתה אומר? אתה יכול לחכות
עוד שבוע?". אני הבטתי בו בהערצה, קפצתי עליו וחיבקתי אותו ורק
אמרתי "באמת?" והוא הנהן ככה עם הראש. ואני כבר הרגשתי איך אני
הולך לשחק אותה בבית ספר עם הכדור וכבר סיפרתי לכולם ששבוע הבא
אני אביא כדורגל של ליגת האלופות לבית ספר. אמיתי. אחר כך,
באחד הלילות אחרי ששכבתי במיטה, בחושך, שמעתי את אמא נוזפת
באבא שהוא לא נורמלי ואיך הוא מבטיח לקנות לי כדורגל מעור
שעולה 250 שקל שאין להם כסף עבור הילקוט החדש שאחותי הקטנה
הייתה צריכה לכיתה א' ובסוף נתנו לה את הילקוט שלי מלפני שלוש
שנים, שהוא קצת קרוע וקצת גדול עליה. אבא רק שתק ולא אמר מילה,
אבל אני שמעתי אותו מתכווץ על הכסא, מצמיד את האצבעות לכף היד,
עד שהקצוות נעשים לבנים ומנסה להיות קטן. קטן ובלתי נראה כמו
שהוא תמיד עושה שהוא לא רוצה להתווכח עם אמא. אז החלטתי לוותר
על הכדור. בהתחלה, כשאמרתי לאבא שאני מוותר על הכדור הוא התעקש
"בשום פנים ואופן" אמר "הבטחה זו הבטחה - ואם הבטחתי אני
אקיים". אחר כך תירצתי שאני כבר לא רוצה כדור ועכשיו אני מעדיף
משהו אחר. "מה?" שאל אבא, ואני עניתי שעוד לא החלטתי מה בדיוק.
בסוף אבא הסכים לוותר לי על הכדורגל "בתנאי שעד סוף השבוע אתה
בוחר מתנה אחרת". אחר כך עשיתי עצמי כאילו שכחתי להגיד לו איזה
מתנה בחרתי ואבא לא אמר כלום.

אבל האופניים זה כבר סיפור אחר. ביום של היום-הולדת קמתי
מוקדם. מההתרגשות. אבא ואמא עדיין לא התעוררו. בדרך כלל אמא
צריכה להעיר אותי שלוש ארבע פעמים עד שאני יוצא מהמיטה אבל לא
היום. עד שהם קמו כבר הספקתי להתלבש, לרחוץ פנים ולצחצח
שיניים. ישבתי במטבח וחשבתי על האופנים. שאמא באה היא הופתעה
לראות אותי במטבח, אבל מיד ישבה לידי ואמרה לי שהיא ואבא
אוהבים אותי וכמה גדלתי בשנה האחרונה ושהיא מקווה שבשנה הבאה
יהיה לנו יותר טוב ושהיא ואבא יוכלו לתת לי יותר ושלא אכעס
עליהם, כי הם באמת אוהבים אותי אחר כך היא אמרה לי מזל טוב,
נשקה לי על המצח ניגבה את העיניים והלכה להכין את ארוחת הבוקר
ואת הכריכים לבית ספר ולעבודה של אבא.

בבית ספר לא אמרתי כלום. חשבתי לעצמי שהכי טוב זה לבוא מחר
לבית ספר ולשחק אותה "קול". דמיינתי איך אני בא מחר עם האופנים
עד השער, קושר אותם לעמוד בכניסה, בדיוק שיוסי מגיע עם אמא
והוולוו. הוא מביט בי קושר את האופניים, אני מביט בו חזרה ואני
כבר יודע שעשיתי זאת, שהפעם יוסי לא יגיד כלום. גם אם הוא יגיד
וכולם יצחקו זה כבר לא ישנה, כי לי יש אופנים. השיעורים נמשכו
כמו נצח ובסוף היום רצתי בטירוף הביתה, למרות שידעתי שאבא
מסיים את המשמרת רק בעוד שלוש שעות ורק אז נלך לשמעון.

כשהגעתי הביתה, אבא כבר היה בבית. גם האופנים. בסלון. אבא ישב
על הספה ובהה בטלוויזיה. רצתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו
"אבא, אבא קנית לי את האופניים!" אבא הביט בי ואמר בפשטות "בטח
שקניתי - הרי הבטחה זו הבטחה ואם הבטחתי אני מקיים" אחר כך הוא
המשיך לבהות בטלוויזיה. בדיוק אמא צעקה לי מהמטבח "שוקי, בוא
לאכול צהרים ותעזוב את אבא הוא צריך לנוח". אני רציתי לשאול את
אבא עוד הרבה שאלות מתי הוא ייצא איתי לשכונה לראות אותי רוכב
על האופנים וכמה הם עלו ואיך זה שנתנו לו מהמפעל חופש בדיוק
ביום-הולדת שלי. ורציתי לעמוד איזה שעה להביט באופניים האדומים
עם כסא גומי ירוק ופס כסף על הרמה עד שאדע בעל פה כל פרט ופרט.
ממש, כאילו הם מצוירים אצלי בראש, אבל אמא שוב צעקה "שוקי
האוכל מתקרר ותעזוב את אבא" אז הלכתי למטבח ובדרך ליטפתי את
ידיות הכידון. במטבח ישבו שני האחים הקטנים שלי ואחותי ואכלו
בשקט פירה ושניצל, זה בדרך כלל האוכל שאני הכי אוהב אבל היום
לא היה לי תיאבון, כי כבר נורא רציתי לרכב עליהם אבל בכל זאת
הכרחתי את עצמי לאכול שאמא לא תכעס ובסוף לא תרשה לי לרכב
עליהם בכלל.

לקראת סוף הארוחה התחילו החדשות של שתיים. הקריין אמר ששר
האוצר הודיע באיזה כינוס שהוא שמח לבשר שהמשק יוצא מהמיתון
ואני חשבתי לעצמי איזה מילה מוזרה זו "מיתון". אחר כך הקריין
אמר :"על אף דבריו של שר האוצר בעוד מפעל בקריות..." נורא
רציתי לשמוע, כי זה איפה שאנחנו גרים אבל אמא סגרה את הרדיו.
בכעס. היא מלמלה משהו שנשמע כמו קללה בערבית ואחר כך אמרה לנו
לצאת לשחק בחצר כדי שלא נפריע לאבא שצריך לנוח. רציתי להמשיך
ולהביט באופנים עד שיהיה כבר ארבע ואוכל לצאת לרכב עליהם
בשכונה אבל שאמרתי זאת לאמא, היא התעקשה שאצא החוצה עם האחים
שלי ואחותי. אמא ניסתה להיות רגועה שאמרה לי לצאת, אבל הרגשתי
שעוד רגע היא מעיפה לי סטירה במיוחד עם אני אזכיר את האופנים
אז לקחתי את דוד, נטלי ועמיר ויצאתי לחצר, רק בגלל שפחדתי
מאיזה ריתוק לשבוע בבית בלי שאהיה רשאי לרכב על האופנים. אחרי
שראיתי שאחותי והאחים שלי מסתדרים ביניהם, נעמדתי מתחת למרפסת
שלנו. אנחנו גרים בקומת קרקע, ככה שאחרי שמצאתי בלוק בחצר, גם
יכולתי להציץ פנימה לסלון לראות את האופנים וגם את אבא. פתאום
אמא באה והתיישבה לידו. שותקת. אבא המשיך לבהות בטלוויזיה,
כאילו לא ראה שאמא באה ואמא, שישבה לידו ושתקה, רק ניגבה את
ידיה כל הזמן בתוך הסינר. אחרי כמה דקות היא אמרה: "אתה יכול
להסביר לי? למה? אחר כך היא שתקה והביטה באבא. אבא המשיך לבהות
בטלוויזיה ורק מלמל בקול שקט שלא הייתי יכול לשמוע. אחר כך הוא
שתק ואמא התעצבנה, לקחה את השלט וכיבתה את הטלוויזיה, אבל לאבא
זה לא הפריע והוא המשיך לבהות במכשיר הכבוי. אמא קמה והלכה
למטבח, אחר כך היא חזרה ונעמדה בין אבא לטלוויזיה, אבל בדיוק
שאבא התחיל לדבר, מגומגם, נטלי התחילה לבכות והייתי צריך ללכת
לחצר להרגיע אותה. שחזרתי לבלוק, אבא בדיוק קם מהספה צעק לאמא
שהוא הולך לישון ויצא מהסלון. לא ראיתי את אמא, אבל לפי הרעשים
הבנתי שאמא נכנסה להול וישבה על הכסא החורק. שהכסא הפסיק לחרוק
שמעתי את אמא בוכה.

אחרי שעה חזרתי הביתה עם האחים שלי ואחותי. אמא אמרה לי להכין
שיעורים ולהיות בשקט כי אבא ישן. שגמרתי להכין שיעורים היה כבר
ארבע ועשרה. נכנסתי לסלון לקחתי את האופנים החדשים ויצאתי.

עכשיו אני בדרך חזרה הביתה. כבר פגשתי את שמעון. משב רוח קליל
מעיף לי את השערות על הפנים, אבל לי זה לא אכפת. ביד אחת אני
מנגב את הדמעות מהלחי ובשניה לוחץ על הכיס, מוודא שהשטרות
ששמעון נתן לי עדיין שם.