[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היתה לך הרגשה שזה יקרה היום. זה למעשה מה שאיפשר לך להוציא את
עצמך מהמיטה. שהרי את כל כך אוהבת להישאר בבוקר במיטה, להתענג
מקרירות הבוקר המתערטלת עם מצעי הסאטן ומאפשרת לך כמה רגעים של
מחשבות חיוביות... אבל הרגשת שזה יקרה היום. אז קמת, לבשת את
הג'ינס הצמוד שמקשה עליך לנשום והוספת את החולצה הצמודה שאת
שונאת מאחר והיא, כמו אימך, מחייבת אותך ללכת זקוף. הזלפת על
עצמך את הבושם האהוב, זה שנשארו לו טיפות אחרונות ונשמר
לאירועים מיוחדים ורגע לפני שיצאת, כשהעפת מבט במראה - חייכת
לעצמך וחשבת - היום זה חייב לקרות.

כשהגעת למשרד כולם התנפלו עליך. אוף, איזה מעצבנים. הם לא
מבינים שהיום הם לא מעניינים אותך? הרי היום זה חייב לקרות ואת
חייבת להיות מרוכזת. מה כולם רוצים ממך? שיפתרו לעצמם את
הבעיות לבד. הרי את עסוקה היום. עסוקה בלהיות מוכנה לקראת. האם
זה יקרה היום? הרי זה חייב להיות. ומה אם זה לא יקרה? האם זה
אומר שזה לא נועד לקרות? אבל אם זה לא נועד להיות, איך תצאי
מחר מהמיטה? לא, הרגשת את הדמעות מבצבצות, זה בטוח נועד לקרות
היום.

המשכת לחשוב על זה כשישיבת בישיבה. האם מישהו משבעה-עשר הגברים
שיושבים מסביב לשולחן ומקשיב לדיווחים שלך מרגיש שאת בעצם
בעולם אחר? נזכרת איך בישיבות הראשונות היית כל כך לחוצה, ילדה
קטנה המאוימת על ידי קהל גברי. ועכשיו, בעודך מסבירה לכולם על
הטכנולוגיה המשעממת, המחשבות שעד לא מזמן הפחידו כל כך פינו את
מקומם לפנטזיה. התסריט כבר ברור לך. אחרי שזה יקרה תשתחררי
מהבגדים המעיקים, תתרווחי על המיטה ותקריני על מסך הקולנוע
במוחך את הסצינה עם הדיאלוג שוב ושוב..

הבנת שכבר לא תצליחי לשרוד את כל היום, בעיקר בשל כאב הראש
שלפת בעקשנות את האונה השמאלית והחלטת שזה סימן לחתוך הביתה,
מתפללת שזה לא מאוחר מדי. אבל אם זה צריך לקרות זה יקרה -
סיננת לעצמך. חזרת על המנטרה הזו כשעמדת בפקק המכוניות הפונות
ימינה בגהה וברגע מסוים נשברת, נתת גז ועקפת את רוב התור, מנסה
להשתחל לתחילתו במבט מתנצל למורת רוחם של הנהגים העצבניים.
כשהסתכלת על מד המהירות וראית שהגעת ל - 125 קמ"ש ניסית להרגיע
את עצמך שאם זה צריך לקרות זה יקרה. כן, ברור, אבל למה לא
לעזור לזה לקרות? כשמשאית ההובלה עצרה באמצע הרחוב ולא איפשרה
לך להמשיך במרוץ הביתה הרגשת שאת בוערת מלחץ ולא הצלחת להחניק
את הקללה הידועה, זו המיועדת לנהג הישראלי.

כשהתנהל המאבק היומי בין המפתח ודלת הפלדלת חשבת ששמעת את זה
קורה. אבל המפתח לא נכנס חלק והדלת לא נפתחה. עכשיו, בוודאות
שמעת את זה קורה. קדימה קדימה אלוהים, חכה לי, תעזור לי עם
המפתח המזוין הזה... שותפך לדירה שמע את המפתח נאבק ואולי אף
את תחינות ליבך הפועמות בחוזקה וקם לפתוח לך ואת, מחייכת
בהוכרת תודה, נשבעת בליבך שתנקי במקומו את הבית בתורו, פותחת
בריצה לעבר החדר שלך. בועטת בדלת את יודעת שכבר מתחיל להיות
מאוחר מדי. עוד רגע וזה יהיה מאוחר מדי... בדילוג מעל הבגדים
הזרוקים על הריצפה מהבוקר את שולחת יד, ותוך שאת מנסה להחניק
את קוצר הנשימה שאחז בך ולשוות לקולך נימה נונשלנטית את צועקת
לשפופרת, כולך לתקווה - "הלו...?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
העולם לא נראה
כפי שהוא בגלל
מחסור ברעיונות
יפים.



פרח המימוזה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/02 2:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בת שאול

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה