ואז אני ביומולדת שלו מסיטה ראשי מנשיקה,
מתבלבלת מסימנים של חיבוק,
הולכת לצידו ומכריחה את הרגליים שלי
ללכת בקווים מקבילים ולא להצליב
כמו שהן וכל גופי כמהים להתנגשות חצי מקרית בגופו החם.
אז אני הולכת מקביל אליו ואל חבר שלו והם מדברים
ואני דיי שותקת, מידי פעם הוא מביט בי
ואני יודעת שאם יצטלבו המבטים שלנו
אני אתחיל לבכות ולכן אני מסיטה מבטי,
מתעניינת כאילו במה שהחבר אומר,
כאילו אכפת לי מהבלי העולם
כשהו הולך איתי בשביל
ואני צריכה לחסוך את הידיים שלי לעצמי
שעה שהרגליים שלו מקבילות לרגליי
והמבט שלו מחפש אותי החרדה מלהימצא
מלהביט בו נכוחה
להותיר את חברו נאלם מול ארובות עיניי
המתמוטטות אגלים למשמע האובדן שלי אותו
אז שתקתי שוב, נזהרתי בהליכה
לא העמקתי בשיחה עם החבר
ולא הייתה לי סבלנות יתרה לקשקושים
כשחבריו דיברו על כך שאני כותבת וספורטיבית.
לא הייתה לי סבלנות לדבריו,
בטח הייתי צריכה להיות מוחמאית
אבל לא הרגשתי מוחמאית, הרגשתי מבוזבזת
בלטחון איתם את היש שהם רואים כשאני אין בעיניו
אז פשוט הרמתי את המזלג לפה
ולעסתי עוד סלט ירקות וחייכתי,
סלט זה עסק נפלא כשאין לך מה לומר.
אתה עדיין לועס מילים רק בלחש ולתוך ירקות
שמוכנים לקבל את כל הזעם שלך במיצי קיבה,
לטייל בין זוהמת הנקבים ולהיכנע לך .
אז שאתה מוציא במקביל את כל האגרסיות והעצבים
על סלט דיי תמים וכנוע, ובמקביל אתה נראה סוציאלי.
אני מניחה שההתנהגות שלי בין חבריו, הייתה חברותית מאוד
ושנראתי לכל סובבי כאילו אני יודעת דרכי בין אנשים,
אבל הכל זה בעצם כי אני יודעת
ללעוס סלט ולעשות מזה תרפיה,
הכאב אותו כאב , החרדה מהאובדן אותה חרדה,
הכמיהה שלי אליו אותה כמיהה ויותר,
האכזבה אותה אכזבה
והשנאה פנימה אותה שנאה בדיוק,
רק שאני יודעת ללעוס סלט ולחייך בשקרנות.
הרגשות גאו בי אבל הייתי עסוקה
בסלט
בלחייך
ובלפזר מילים לא מחייבות
וכשנדמה שהאוויר מחכה
שאניח לסלט ואגיד כבר משהו
אז שאלתי איפה השירותים
וחייכתי
2002 ינואר
הוקרא בערבמה ה38 |
